גלי, תחזרי!

שלוש דקות ועשר שניות מתחת למים זה המון זמן בשביל ילדה קטנה בקרקעית הבריכה. "גלי, תחזרי!" צעקתי. לא הייתי מוכן לאבד תקווה. אתם עומדים לקרוא סיפור הצלה אמיתי מלא בניסים!

4 דק' קריאה

יונתן אמינוף

פורסם בתאריך 05.04.21

שלוש דקות ועשר שניות מתחת למים
זה המון זמן בשביל ילדה קטנה בקרקעית
הבריכה. "גלי, תחזרי!" צעקתי. לא הייתי
מוכן לאבד תקווה. אתם עומדים לקרוא
סיפור הצלה אמיתי מלא בניסים!
 
 
שלום, קוראים לי יונתן. אני יהודי פשוט מניו יורק, מתנדב בארגון הצלה במקום מגוריי למעלה מ-20 שנה.
 
באחת מחופשת הקיץ שלנו במיאמי, החלטנו – אשתי ואני, לבקר בכמה מקומות מעניינים שהאזור מציע, ואת אביגיל (גלי) בת השנתיים שלנו השארנו עם המטפלת, שהצטרפה כדי לעזור עם הילדים.
 
בסביבות השעה שלוש אמרתי לאשתי שכדאי שנחזור, מה גם שיש לי כמה דברים לטפל בהם. בדרכנו חזרה לחדר, בבית המשותף בו התארחנו, עברנו ליד הבריכה. כשהגענו לבריכה, ראינו איש מבוגר עם הגב אלינו אך נראה שהוא מחזיק ילד או ילדה בידיו ללא הכרה. כשהוא הסתובב, נדהמתי לגלות שהילדה שהוא מחזיק בידיו היא לא אחרת מגלי שלי!
 
תודה לא-ל, עשרים שנים כמתנדב בארגון הצלה והמון עזרה משמים עזרו לי לא לאבד את העשתונות ופשוט להתחיל לפעול. לקחתי את הילדה והתחלתי לטפל בה, ליישם את כל מה שלמדתי בנושא טביעה והצלת חיי אדם במקרה כזה. אשתי הייתה מבועתת ומפוחדת, לא האמנו שזה קורה לנו. אני, עם כל ההמולה מסביב, מנסה להציל את חיי בתי הקטנה והמתוקה.
 
"גלי, תחזרי!…." צעקתי, מנסה לא להתייאש ולא לאבד תקווה.
 
אתם יודעים, ברגעים קריטיים כאלה בחיים אנו נוטים לקבל על עצמנו קבלות מסוימות, להבטיח לבורא משהו בתמורה לעזרה, לעשות נדר. זה מה שאשתי עשתה. היא פנתה לבורא עולם כשהיא בוכה, מתחננת אליו שיציל את גלי הקטנה שלנו, והיא בתמורה תקבל על עצמה כיסוי ראש. גם אני קיבלתי על עצמי לעשות משהו במשך ה-20 שנים הבאות. מה? על תקראו בהמשך.
 
אחרי דקות ארוכות ומייסרות ומורטות עצבים, דקות שכל אחת מהן נראתה כמו נצח, הצלחתי להוציא את כל המים שגלי בלעה והיא החלה לנשום. האמבולנס שהגיע הוביל את גלי מיד לבית החולים ומשם הועברה לבית החולים לילדים שבמיאמי, שם הרופא אמר שגלי צריכה להישאר במחלקה למשך 24 שעות להשגחה צמודה. בתמונה משמאל: יונתן אמינוף ובתו גלי בבית החולים – נס של לראות ולהאמין!
 
אחרי שחלפו 24 שעות הרופא הבכיר – ד"ר קית' מאיר, אמר לנו שלגלי לא נגרמו שום נזקים, וזה באמת מפליא. הוא אמר שעדיף להשאיר אותה בבית החולים ל-24 שעות נוספות רק לוודא שהכל בסדר. אשתי שאלה את הרופא למה הוא מבקש עוד 24 שעות אם גלי בסדר? וד"ר מאיר אמר: "בכל שנות עבודתי לא ראיתי מקרה מדהים כזה, החלמה אדירה כזו מטביעה!" היה לו קשה להאמין שגלי שלנו באמת בסדר!
 
ד"ר מאיר ביקש לראות את התיעוד של הטביעה בבריכה, מכיוון שיש מצלמות 24 שעות כמעט בכל מקום בבית הדירות בו התארחנו.
 
זה היה מצמרר, ומצד שני מעורר התפעלות. ד"ר מאיר לא הצליח להאמין למראה עיניו. בתיעוד, רואים את גלי טובעת ונשארת בקרקעית הבריכה במשך זמן רב, מישהו מציל אותה והיא יוצאת מזה בשלום, בלי שום נזק! התיעוד, שמלווה כל הזמן עם שעון בתחתית המסך, הראה שגלי הייתה מתחת למים המשך 3 דקות ועשר שניות!!!
 
"ד"ר מאיר, אתה יהודי, נכון? אתה מאמין בניסים?" שאלה אשתי. וד"ר מאיר ענה, מאפשר בהחלטיות את עצם היותו יהודי, ואחרי המקרה של גלי – למרות היותו רופא רחוק מתורה ומצוות, 'ראש מדעי-רפואי' מה שנקרא, הוא התחיל להאמין בניסים.
 
ריצ'רד מריאנסקי. זה השם של אותו איש מבוגר שהציל את בתי בבריכה. הוא סיפר על "צירוף המקרים", שהוא למעשה לא התכוון להגיע לבריכה. הוא סיפר שהוא מגיע לבית הארחה זה רק פעמיים בשנה. עכשיו, אחד הגידים ברגליו נמתח, לכן הוא יצא קצת לכיוון הבריכה לנסות להפעיל קצת את הרגל ולנשום אוויר נעים, הוא הגיע לאזור המים הרדודים שם גלי טבעה ואז הוא ראה אותה בקרקעית הבריכה.
 
המצלמה תיעדה את כל האירוע, כאמור, ומראה בדיוק איך גלי נפלה לבריכה. המטפלת וגלי נחו ליד הבריכה. הן חטפו תנומה קלה, אך גלי התעוררה. בלי ידיעת המטפלת היא החלה ללכת לשפת הבריכה, שם ראתה את הדלי שלה צף על פני המים. כשניסתה לתפוס אותו נפלה לתוך המים וטבעה. נס גדול היה שמר מריאנסקי יצא החוצה וראה את הילדה. הוא נכנס פנימה והוציא אותה. בהמשך, רואים אותנו מגיעים ואת הטיפול להצלתה.
 
לאורך כל הדקות המייסרות בהן עשיתי לגלי החייאה לא הפסקתי לדבר עם בורא עולם. אמרתי לו תודה רבה לו על כך שהוא זיכה אותי להתנדב לארגון חשוב כזה במשך 20 שנה ויותר, "אבל עכשיו, ריבונו של עולם, אני מבקש לפרוע את השטר הזה במזומן. אתן עוד 20 שנה מחיי לארגון והצלת חיי אדם ואתה, בורא עולם, תציל את הילדה הקטנה שנתת לי".
 
גלי קיבלה את החיים שלה בחזרה.
 
אתם יודעים, פעם ראשונה בחיי שאני בכלל עושה החייאה לילד…
 
אבל הסיפור לא נגמר כאן. שישה חודשים אחרי הטביעה לקחנו את גלי לרופא אף אוזן גרון כדי להוציא את השקדים האיומים שהיו לה בגרון, ושהפריעו לה לנשום בעיקר בלילה. שאלתי את הרופא אם הוא מודע להיסטוריה הרפואית של הילדה – כלומר לטביעה. סיפרתי לו מה שקרה ואיזה נס גדול היה הצלתה. הרופא בחן היטב את השקדים בגרון של גלי ואחר כך הסתכל עלינו ואמר: "השקדים באמת במצב לא טוב, מה שבאמת מקשה עליה לנשום. אבל זה מה שעזר לה להישאר זמן רב מתחת למים בלי לנשום!"
 
אתם מבינים איזו השגחה פרטית הייתה כאן? כל הרופאים שראו את השקדים של גלי דחקו בנו להוציא אותם, וזה היה לפני הטביעה. אבל בורא עולם החליט שזה יהיה בשלב מאוחר יותר, אחרי הטביעה!
 
והכיסוי ראש של אשתי? טוב, אשתי עמדה במילה שנתנה לבורא עולם והחלה לכסות את ראשה! ראו עד היכן מגיעה תפילה מתוקה שיוצאת מהלב ברגע של משבר, ברגע של קושי, ברגעים הכי קריטיים שאדם חווה! את זה ראיתי במו עיניי ממש. חז"ל אמרו שהראש מולך על כל איברי הגוף (מסכת שבת ס"א, ע"א). ללא ספק, וכשמוסיפים לו כתר, הקדושה מתפשטת ומחלחלת לכל איברי הגוף. מצווה אדירה שהצילה את החיים של גלי. ולא רק, אשתי מעודדת נשים נוספות לקבל על עצמן לכסות את ראשן, ולמי שאין היא קונה מכספה.
 
מה למדתי מכל זה? בואו לא נחכה לקריאות התעוררות מבורא עולם, כדאי שנאמץ לליבנו את המצוות המתוקות והיקרות שהוא נתן לנו. אני מסתכל על גלי הקטנה שלי ואני לא מפסיק להתפלל על הבריאות שלה ושל כל הילדים בכל מקום שהם. אני מסתכל על גלי ולא מפסיק לומר תודה רבה לך בורא עולם!

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה