די לקמצנות

אני, שבימים הטובים עזרתי לכל מי
שרק אפשר ונתתי צדקה, קמצנית?
זה באמת מוזר. מידה כזו ב'רשימה
השחורה' שלי? הייתי בהלם.
 
 
אתם יודעים, ברגע שאתה מתחיל להתקרב ולהתחזק באמונה בצדיקים האמיתיים ורים לך כל מיני דברים מוזרים. פתאום, אתה מפסיק לגשש במה שאתה עושה לא נכון ובמה שאתה צריך לתקן, ומתחיל להתמקד בעיקר על 'איך' שאתה עושה את הדברים לא נכון, ועל מה אתה צריך לעבוד.
 
אם אגש לנקודה עליה אני מדברת, אז, מהנסיעה האחרונה שלי לאומן חזרתי עם רשימה גדולה של מידות רעות עליהן אני צריכה לעבוד. רובן לא היממו אותי, למרות שלא פעם הופתעתי מהרשימה הזאת.
 
מתי כן הייתי בהלם? כשמידת הקמצנות מצאה לה 'מקום טוב באמצע' ברשימה שלי.
 
אהמממ…
 
זה מוזר, חשבתי לעצמי. אם יש משהו שאני לא, אבל בכלל לא, זה קמצנית.
 
כשהיה לי הרבה כסף נתתי ברוחב לב לכל מי שנזקק – חברים, משפחה והרבה צדקות. אורחים היו תמיד מסביב לשולחן השבת. ניסיתי לעשות כל הזמן דברים טובים בשביל אנשים, גם בזמנים שהמזומנים לא זרמו בקצב המוכר.
 
קמצנות? זה באמת מוזר. מידה כזו ב'רשימה השחורה' שלי? אבל, וכאן נכנס אבל גדול, את זה קיבלתי כשהייתי אצל רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, לכן אני בטוחה שהבעל שם טוב יודע היטב מה הוא עושה.
 
הביתה חזרתי עם קצת יותר ענווה ועם רשימת המידות שאני צריכה לתקן. והתחלתי, או יותר נכון ניסיתי, לפנות דרך ולעשות קצת סדר, במיוחד עם המידות שיכולתי לאתר במהירות.
 
עברו כמה ימים ופגשתי חברה לה סיפרתי על מה שעובר עלי ועל מה שאני עושה עם מידות הנפש שלי, וגם, ציינתי בפניה שאני לא מבינה איך מידת הקמצנות נדחפה לרשימה שלי, והאם בכלל היא רלוונטית?! וחברתי נתנה לי נקודת התבוננות מדהימה: "קמצנות זה לא רק בכסף. קמצנות יכולה להיות קשורה גם לזמן, חיבה, תשומת לב ושאר דברים שלא באים עם תווית מחיר".
 
אהמממ….
 
הנורה מעל הראש דלקה, ועוד איך שדלקה. בתפילה האישית (התבודדות) ביקשתי מבורא עולם עזרה, והוא החל לכוון אותי לדוגמאות של "התנהגות קמצנית" שממש לא שמתי לב אליהן לפני כן.
 
זה היה קמצני מצידי לא לקרוא לבנות שלי סיפור לפני השינה (כן, אני יודעת שזה לא תמיד אפשרי, אבל זה כן אפשרי לפחות כמה פעמים בשבוע). זה היה קמצני מצידי להתעקש לעשות ארוחות 'בריאות' וזולות שאף אחד לא אכל ולא אהב, רק כדי לשמור על תקציב מאוזן.
 
זה היה קמצני מצידי לא להסיע את הבנות לבית הספר כשהן קמו מאוחר (הן תמיד קמות מאוחר…). זה היה קמצני לא להעניק לבעלי זמן ותשומת לב כשהוא חזר מהעבודה, רק בגלל שהייתי עסוקה בכל מיני דברים בדיוק כשהוא בא. זה היה קמצני לא להפעיל את המזגן כשהפנים שכולם היו אדומות מהחום.
 
תוך כמה שבועות הייתה באמתחתי רשימה של 'התנהגות קמצנית' מרשימה שצריך לעבוד עליה.
 
מי ידע שזה מה שיהיה?
 
אבל אז, אפילו באופן עוד יותר מוזר ומשונה, התחלתי להבין שהייתי גם קמצנית גם בתחום הכסף, דבר שלא הייתי חושבת עליו אפילו עוד מיליון שנים.
 
כשהיה לנו הרבה כסף היה קל לפזר אותו לכל עבר, ולקנות כל מה שרצינו. אבל, כשתזרים המזומנים התכווץ לקח לי כמה שנים לעכל את זה ולהגיב בהתאם, וכשזה קרה התחלתי לחסוך בצורה איומה. רק אם משהו היה בגדר 'חיים או מוות' הסכמתי לקנות אותו.
 
זה נשמע 'בסדר', הגיוני, אולי. אבל זה לא. כי על כל שקל שחסכתי, כשניסיתי להיות סופר חסכנית, רק הגברתי את הרחמים העצמיים שלי, וכמובן, שזה החל כרסם במידת האמונה שלי.
 
אוי, מסכנה שכמותי, אני צריכה לקנות סבון נוזלי הכי פשוט וזול שיש. אוי, מסכנה שכמותי, שנים שכבר לא קניתי זוג נעליים (ואני אישה!). אוי, מסכנה שכמותי, אני לא מסוגלת להוציא עשרה שקלים על איזה עציץ לבית, על וילונות, או על כיסוי ראש לחג.
 
אנשי האמונה יודעים שאם אדם נכנס למצב של רחמים עצמיים, אלוקים פשוט שונא את זה. אולי חסכתי כמה שקלים פה ושם (למרות שגם על זה בהחלט שאפשר להתווכח…) אבל מה שבאמת עשיתי בפועל הוא רק להרגיש עצובה בגלל המצב הכלכלי שלנו.
 
אני, האישה, צינור השפע של הבית, אם ארגיש חסרה, מוגבלת ומצומצמת – המצב הכלכלי רק יחמיר, שהרי אני סותמת את הצינור עם התנהגות שכזאת.
 
זה, פחות או יותר, התיאור המתאים למה שחווינו בשנים האחרונות.
 
אם לא הייתי מדברת עם אלוקים כל יום, הייתי תקועה במקום איום ונורא. מצד אחד, יש לנו מעט מאוד כסף. מצד שני, אני יודעת שאני צריכה להוציא קצת יותר, ובמיוחד על בני הבית.
 
אין לי מושג איך פותרים את הפרדוקס הזה, אבל אלוקים בהחלט כן. הוא יודע שאני רק רוצה לעשות את זה למען כוונות טובות וטהורות, להיפטר מהקמצנות ועם כל הצמצום, צרות, רוגז ושות' שבאים עם המידה האיומה הזו.
 
אלוקים יודע שזה לשם מצווה בלבד, לכן אני כבר לא יכולה לדאוג יותר בגלל האוברדרפט. הייתי שם, עשיתי את זה, במשך חמש שנים! למה לא לקנות קצת בגדים חדשים? מזמן לא עשיתי את זה…
 
אני כל כך משתוקקת לקנות סבון יוקרתי בבקבוק זכוכית יפה (וכשהוא ייגמר אמלא אותו במשהו זול יותר…)
 
יש לי את הצורך להרגיש שאני שווה משהו. לא בגלל שאני יכולה לבזבז הרבה כסף. לא בגלל ש'אני שווה' בא מגורם חיצוני, חלילה. אלא כהשתקפות לערך האמיתי שלי למושג אלוקים. אני שווה משהו, כך אני אומרת לעצמי כל הזמן. אבל אני חושבת שאני צריכה איזה תכשיט נחמד לפני שאתחיל באמת להאמין בזה.