האדם יראה לעיניים וה’ יראה ללבב – ראיון

היא נולדה בריאה לגמרי, אך התעוורה בגיל צעיר מאוד. כיום היא מוסיקאית, מנגנת, כותבת ומלחינה, וצוות תחנת הרדיו "קול-מי", שם היא עורכת ויועצת מוסיקלית, התרגלו ל"סופרמנית"...

10 דק' קריאה

ח. פולק

פורסם בתאריך 06.04.21

היא נולדה בריאה לגמרי, אך התעוורה בגיל צעיר מאוד. כיום היא מוסיקאית, מנגנת, כותבת ומלחינה, וצוות תחנת הרדיו "קול-מי", שם היא עורכת ויועצת מוסיקלית, התרגלו ל"סופרמנית" שלמרות עיוורונה שולטת היטב באוסף הגדול של התקליטורים. ראיון עם לאה-אפרת מויאל.

בעת שצעדתי בסמטאות הרובע היהודי בעיר העתיקה ונזהרתי שלא אמעד, חלילה, על האבנים הבולטות והחלקלקות המאפיינות את רצפת הסמטאות שם, חשבתי על המרואיינת המצפה לי בביתה. איך יכולה לאה-אפרת לצעוד כך לביתה יום יום בשובה ממקום עבודתה, או מאחד המקומות האחרים הקשורים לימיה העמוסים בפעילות, כשהיא עיוורת ונעזרת אך ורק במקול הנחייה שלה?! אבל לאחר כמה דקות של שהייה במחיצתה, בעת שבישלה את מאכלי השבת, נעלמו כל שאלותיי. לאה-אפרת לא רק צועדת במיומנות ובבטחה, היא גם מקלפת ירקות, חותכת אותם בסכין, מעמידה סירים על הגז, מקלידה את יצירותיה על מחשב, והעיקר: מטפלת בבנה יואל בן השנתיים ורבע.

באולפן רדיו "קול-מי", התחנה החינוכית של "קול ישראל", הממוקם בבניין המכללה לבנות בבית-וגן בירושלים, מכירים היטב את לאה-אפרת מויאל. היא העורכת המוסיקלית, היועצת המוסיקלית וכן יש לה תוכנית שבועית כמראיינת בתחום המוסיקה. צוות התחנה, כבר רגיל ל"סופרמנית" שעל אף עיוורונה שולטת טוב מכולן באוסף הגדול של התקליטורים שבאולפן הרדיו. הידע שלה במכמני השפה העברית, חוש ההומור שלה והתגובה המהירה לכל הקורה סביבה, מעוררים השתאות אף הם.

אולם יותר מכל התכונות הנפלאות בהן ניחנה, בולטת מידת האמונה החזקה בבורא העולם. היו לה תקופות קשות מאוד בחייה ורוחה האיתנה נשברה בעת צרה, אולם תמיד ידעה להתנער מרגשות הצער והכאב ולהמשיך להודות לקב"ה על כל רגע ורגע וכל נשימה ונשימה. "אני מאמינה שאין בעולם הזה ‘שר בלי תיק’", היא תאמר לי בהומור האופייני לה בהמשך הראיון, "כל אחד בעולם הזה ותיק הצרות שלו. כאשר שואלים אותי איך אני מתמודדת עם הנכות שלי, אני עונה שלא פגשתי אנשים הנחים על זרי הדפנה. ‘תראו לי את ההוא מדפנה!’, אני אומרת להם, עדיין לא פגשתי אחד כזה. אין אדם בלי תיק – אצלי התיק בחוץ, אז רואים אותו".

ריח נפלא של דגים המתבשלים על האש קידם את פניי כשנכנסתי לדירתה של משפחת מויאל, הנמצאת בקומה העליונה של אחד מבתי האבן בתוך חצר מרוצפת ברחוב המשוררים. לאה-אפרת מקבלת את פניי בחיוך רחב, כשהיא רוכנת מעל השיש במטבחה ומקלפת ירקות. "אנו נערוך את הראיון תוך כדי הבישולים לשבת", היא מכריזה בחגיגיות, "כך יהיה לך תיאור צבעוני יותר בכתבה שלך". תחילה לא האמנתי למראה עיניי, איך יכולה עיוורת לברור לה את הירקות הנחוצים?! איך יכולה היא לקלף אותם במקלף ולחתוך בצל לטיגון?! איך היא בוחרת את התבלינים הנכונים מתוך מגוון התבלינים שעל אדן החלון?! תחילה ניסיתי להציע את עזרתי, אולם כמעט שלא היה צורך בכך. כאשר חיפשנו שתינו את המכסה המתאים לסיר המרק, היא, כמובן, מצאה אותו לפניי, תוך כדי שהיא מעירה כלפי בחיוך "עיניים להם ולא יראו…"

לאה למשפחת הס נולדה בירושלים. "משפחת אבי עלתה מרומניה, וסבתי היא ניצולת מחנה טרנסיסטריה שבאוקראינה. זהו מחנה שבגלל שלא הוגדר כמחנה מוות, לא זכה להכרה מצד מתעדי השואה. הרבה שנים סבתי לא דיברה כלל על המחנה ולא הזכירה את השואה. בעלי הוא זה ששכנע אותה לדבר והקלטנו את סיפורה. אמי ז"ל היא לבית גולדברג, וסבתה גולדברג היא ניצולת אושוויץ. כך שהורי הם "הדור השני" של השואה. סבא הס ז"ל היה חסיד ויז’ניץ ובזמן האחרון נקשרתי גם אני חזק מאוד למוסיקה חסידית ולחזנות. לצערי, החזנות היא המוסיקה היחידה שאני יכולה רק לשמוע ולא לשיר".

לאה-אפרת סיימה לקלף ועכשיו היא עסוקה ב"ספירת הירקות". היא מדקלמת בקול מה כבר הכניסה לסיר, כדי שלא תדלג על שום ירק. את התבלינים היא בוחרת באמצעות חוש הריח. אני מבחינה שהיא מדברת אל החפצים שהיא משתמשת בהם, אולי כתחליף לראייתם. היא מאושרת שהיום הצליחה לגמור את כל בישולי השבת, לפני שיחזור יואל מן המשפחתון.

"נולדתי בריאה ורואה", היא מתחילה לספר לאחר שמזגה לי כוס מים צוננים, "ילדה שנייה בין שבעת הילדים שילדה אמי. הבעיה התחילה בכך שבשנות השבעים קיבלו האמהות הנחיות מוטעות שאין כל ערך להנקה, ולכן בחרה אמי שלא להניק אותי, ובמקום חלב-אם קיבלתי חלב פרה. פיתחתי אלרגיה לחלב זה, חליתי והובהלתי לבית החולים בעקבות שטפי דם פנימיים והייתי נתונה בסכנת חיים. אמנם ניצלתי ממוות, אך נשארתי עיוורת. כאשר הנקתי את יואל אמרה לי אמי ז"ל: "אני כל כך שמחה לראות אותך מניקה". לאה-אפרת משתתקת, מתכופפת אל מקום הירקות ומרימה משם תפוחי אדמה, אותם היא תקלף, תחתוך לריבועים ותתבל היטב "כמו שבעלי המרוקאי אוהב…"

"הורי הסתובבו בין כל הרבנים והרופאים", היא ממשיכה תוך כדי קילוף, "רק לאחר פטירתה של אמי סיפרו לי שהיא הייתה ניגשת כל יום לעריסתי, כדי לבדוק אולי אני כבר רואה. הרופאים נתנו לה להבין שהעיוורון הוא זמני. רק לאחר שנה וחצי, כאשר הבינה בדיוק את מצבי, החליטה שעליה לגדל אותי כילדה רגילה, וכי זו תהיה המשימה שלה בחיים. כאשר הייתי כבר נשואה ושאלתי אותה יום אחד אם לא חשבה שכל תפילותיה, במשך כל השנים הללו, היו לריק, ענתה לי: "מי יודע אם לא בזכות התפילות הללו היום את, ב"ה נשואה…" שוב שתיקה. לאה-אפרת עוברת באצבעותיה על השיש ומוצאת את ראש השום שחיפשה: "מה? זה כל מה שנשאר מן השום הזה? זה שום דבר!" שתינו צוחקות. האווירה שוב נעשית קלילה יותר והיא ממשיכה. "במסגרת מאמציה של אמי לעשות ממני בן אדם רגיל, למדתי בגן רגיל, בית ספר רגיל, אחר כך תיכון ולימודים גבוהים ב"מכללה לבנות" בירושלים. קיבלתי חינוך משולב, כלומר, תלמידה חריגה בתוך כיתות רגילות. מדי פעם קיבלתי שיעורים מיוחדים לילדים עיוורים, בהם למדתי כתב ברייל ומיומנויות אחרות המיוחדות לעיוורים".

מתי התחלת להתעניין במוסיקה?

"בגיל חצי שנה, לפני שבכלל הבנתי איך קוראים לי, זרקה אמי למיטתי טרנזיסטור עגול. לא היו בבית משחקים אחרים שעושים רעש, והיא חיפשה צעצוע שיעורר עניין בתינוקת העיוורת שלה. כאשר אני מדבר על ה"צעצוע" הזה, אני אומרת שהטרנזיסטור גדל עם הזמן למימדים של מערכת סטריאו. כאשר הייתי בת ארבע שלחה אותי אמי לתרפיה במוסיקה, ותמיד הייתה נוהגת לומר לי: ‘המוסיקה תהיה הפיצוי שלך’. מגיל עשר התחלתי ללמוד לנגן בצורה מקצועית. למדתי תחילה חלילית אלט, אחר כך מפוחית ואחר כך גיטרה. כמובן שהקליטו לי את התווים, כי אינני יכולה לקרוא. אני מנגנת גם על אקורדיון ועל קלרינט. היום אני מצטערת שלא למדתי גם קלידים, כי זה היה יכול להיות לי לעזר בעיבוד שירים".

איפה למדת לנגן?

"תחילה אצל מורים שהתמחו בחינוך מיוחד ואחר כך אצל מורים פרטיים. למדתי גם לשיר, ובכיתה י’ התחלתי גם להלחין. היום אני כותבת שירים ומנהלת מעין יומן אישי עם דמויות שיצרתי, שכל אחת מהן מייצגת חלק בנפשי, או התמודדות שאני עוברת. במכללה למדתי מוסיקה וקיבלתי תואר ראשון. שם פגשתי את המורה שלי להלחנה, שמאוד השפיע עלי הן מבחינת עבודת ה’ והן מבחינת המוסיקה. הוא הקנה לי הרבה ביטחון, והפעם הראשונה שהרגשתי ממש שייכת לכיתה, הייתה בלימודי המוסיקה. שמחתי מאוד לפגוש אנשים שהמוסיקה היא הדבר המרכזי בחייהם, כמו אצלי. אגב, במחקר שהתפרסם לאחרונה התברר שאותם עשרים האחוזים במוח המשמשים לראיה אצל אנשים רואים, משמשים אצל העיוורים לזיכרון מילולי. לכן יש לנו, העיוורים, זיכרון טוב למילים ולפרטים, וכאשר שני עיוורים מדברים ביניהם, הם מדברים ‘עיוורת’".

"ידידיה" הטובים של לאה-אפרת

צלילים מוסיקליים נשמעים לפתע בחדר. "זה שעון מיוחד שצליליו מבשרים לי על כל שעה עגולה. בעלי יהיה מרוצה שכבר בשעה כזו גמרתי כמעט את כל בישולי השבת".

בעלה, אברהם חיים, הוא לבקן וכבד ראיה. הוא בוגר ישיבת הכותל, תלמיד חכם ובעל כוח רצון גדול. "הראיה שלו לא מאפשרת לו את הלימוד באופן רגיל", אומרת לאה-אפרת בנימה של הערצה, "ולמרות זאת הוא לומד כבר בישיבה יותר מ-12 שנה. מה שבונה את הבית שלנו זה כוח הרצון שלנו. מאז החתונה אנו גרים ברובע היהודי ומאוד מאוד אוהבים את הקהילה כאן. אנו נשואים שמונה שנים, ועברנו יחדיו חמש שנים קשות של ציפייה לילד ולאחריו אסון נוראי".

האסון קרה לאחר הציפייה הארוכה שבה התבשר הזוג, סוף סוף, שתפילתם נענתה והם אמורים להיות הורים. תשעה חודשים של ציפייה, תפילות ותקווה עברו על בני הזוג. יחד איתם התפללו כל המכירים והמוקירים אותם: קרובי משפחה, הרבנים התומכים בהם לאורך כל הדרך וידידותיה הקרובות של לאה-אפרת. מאז סיום לימודיה במכללה היא עבדה באולפן הרדיו, וכל הצוות התפלל יחד איתה להריון תקין, ללידה קלה ולילד בריא. אבל, לדאבון לב כולם, רצה הקב"ה אחרת. כאשר הגיעה עם צירים ללידה, התברר בבדיקת האולטרא-סאונד שהתינוק איננו חי! לאה-אפרת האומללה והמיוסרת נפשית צריכה הייתה גם לעבור ייסורי גוף. היא ילדה בלידה רגילה בן, הנחשב לנפל, והנקרא על פי המסורת בשם "אדם". הוא הובא בו ביום לקבורה, לאחר שנימול. דווקא באותם ימים קשים התגלתה לאה-אפרת במלוא גבורתה. היא הרגישה זכות גדולה שנשמה אחת שהייתה צריכה לרדת לעולם, נגאלה על ידה. כאשר נשאלה מאין היה לה הכוח הנפשי לשתף פעולה עם המיילדת ולמלא אחר הוראותיה, ענתה: "לחצתי את המוות החוצה, כדי לפנות מקום לחיים. אדם עלה לשמים כשהוא מהול", ניחמה את כל מנחמיה.

לאה-אפרת לא נשברה ויחד עם בעלה התומך חזרה במהרה לסדר יומה העמוס. היא השקיעה את עצמה במוסיקה שהיא אוהבת, המשיכה בהופעות בשירה ובנגינה באירועים שונים לנשים, ולפני תלמידות בתי-ספר ואולפנות. בד בבד המשיכה בניהול משק ביתה ובתפילה לזכות יחד עם בעלה בזרע של קיימא. ואמנם, בחסדי שמים, נולד להם לפני שנתיים ורבע, תינוק יפה, בריא ורואה. "את חייבת להישאר כאן עד אחת", היא אומרת לי בהתלהבות, "ואז נלך יחדיו להביא את יואלי מן המשפחתון. תוכלי לתאר בכתבה ילד חמוד, עם תלתלים בלונדיניים ארוכים ועם עיניים כחולות יפות ולחיים הדורשות נשיקות בלי סוף". ליבי נצבט בקרבי למחשבה שאמו של יואלי לא יודעת בדיוק מה זה צבע בלונדיני או כחול. "אתמול השכבתי אותו לישון בצהריים", היא ממשיכה ונהרה של שמחה על פניה, "והוא ביקש לומר ‘שמע ישראל’. הסברתי לו שקריאת-שמע אומרים לפני שנת-הלילה, ואז הוא לקח את המיקי-מאוס שלו, שם את ידיו על עיניו ואמר איתו ‘שמע ישראל’".

כאשר יואל היה בן חודשיים, נפטרה אמה של לאה-אפרת בגיל 52 ממחלת הסרטן, לאחר חודשים ארוכים של סבל. "אחרי אדם הייתי מאוד חזקה", היא חוזרת שוב אל אותם ימים קשים, "אבל אחרי מותה של אמי נשברתי. זה היה כבר יותר ממה שיכולתי לשאת. כאשר נולד יואלי אמי הייתה כל כך מאושרת ואמרה לכולם: ‘עכשיו אני יכולה למות בשקט’. היה בינינו קשר חזק מאוד. לאחר שאמא נפטרה הבנתי שלא אוכל עוד להיות העיוורת הגיבורה. חששתי מאוד ממשבר של אמונה. אולם על אף הכל אני מרגישה שישנו אור של הקב"ה שמלווה אותי לאורך כל דרך הייסורים. האור הזה נמצא באיזה שהוא מקום במרחב שבין הצחוק של יואלי לבין ההוד של המוסיקה שאני אוהבת. השנה שעברה הייתה השנה הגרועה ביותר בחיי. מותה של אמי, המתח, ההרגשה של מידת-הדין המלווה שנת אבל, והאתגרים החדשים איתם הייתי צריכה להתמודד בטיפול בתינוק – כל אלו הפכו את השנה לקשה במיוחד. אבל אפילו אז ראיתי בליבי פנימה את אורו של הקב"ה. היום אני כבר לא מתמודדת עם הדמות של הגיבורה. השלמתי עם הנכות שלי. את יודעת כמה אומץ הייתי צריכה כדי להאמין ב"כיף" של קבלת עזרה?! לגבי יש שני סוגים של קבלת עזרה. הראשון הוא עזרה טכנית בטיפול ביואל, ולסוג העזרה הזה לא הייתי זקוקה לאומץ, כי ידעתי שזה חייב להעשות. אבל כאשר רציתי לפנק את עצמי ולנסוע לאיזה אירוע מוסיקלי, לא היה לי אומץ לבקש מלווה. אנשי הרובע הנפלאים התגייסו לעזור לי בטיפול ביואלי וגם עכשיו אני עדיין זקוקה לעזרה כאשר אני יוצאת איתו החוצה. אינני יכולה, כמובן, לטפס אתו על המתקנים".

יואלי הקטן גדל עם ההבנה של הנכות של אמו. "הוא לוקח ספר, שם את ידי על התמונה ומספר לי: ‘זה שמש, זה תפוח!’ הוא יודע שלאמא נותנים ביד, ולאמא מראים עם ידה, ולאמא צריך לומר: ‘אני פה!’ הוא מאוד אוהב את המקל שלי, וקורא לו בשם שנתתי לו, ‘מייק’".

יואל ממלא באור את רוב ימיה של לאה-אפרת, אבל חלק מסוים של ליבה מרגיש כבוי, זהו החלק של היצירה. "החלק הזה מנסה להתמלא בחיבור לחנים. לפני שש שנים הוצאתי דיסק שבו שרתי שירים שאותם כתבתי והלחנתי. על מעטפת הדיסק ישנה אזהרה שהוא מיועד להשמעה אך ורק לנשים. בדיסק ישנן אחת עשרה יצירות וכל הלחנים הם שלי. המילים לשירים הם פסוקים או מילים שאני כתבתי. אני מלווה את שירתי בגיטרה ובמפוחית וחיברתי מנגנת בחליל צד. נהניתי מאוד להפיק את התקליטור הזה, אולם מכיוון שהוא מיועד להשמעה רק לנשים, הוא לא מושמע מעל גלי האתר. עתה, לאחר שחזר אלי החשק ליצור, אני מקווה, בעזרת ה’, לכתוב לחנים נוספים".

לאה-אפרת אוהבת יותר את החורף. "כל ההישגים הרוחניים שאני משיגה בחורף, נעלמים לי בקיץ, עד שאני מצליחה לשקם אותם שוב בחודש אלול. בקיץ אני מרגישה את הדינים המרחפים מעל ראשינו בתקופת ספירת העומר ובתקופה של בין-המצרים. כאשר מגיע חודש אלול אני מתאוששת. זה הזמן של ההתחדשות הרוחנית שלי, התקופה של החזרה בתשובה".

פניה מרצינות, אולם לזמן קצר. "מחר, בעזרת ה’, לפני השבת, יש לי הופעה מעין ‘קבלת שבת’", היא מכריזה בחגיגיות. "אני אופיע בית אחת המשפחות, בפני סטודנטיות שאינן שומרות תורה ומצוות, ומגיעות לרובע לחוות את חוויית השבת. את התוכנית הזו יוזם ארגון "נפש יהודי". כאשר אני מופיעה בפני ציבור כזה, אני משתדלת לדבר על כוח רצון ועל הקשר עם הקב"ה".

ברגע זה אני נזכרת בכוונתי לשמוע את חוות דעתה על הכותרת שבחרתי לכתבה. "אדם יראה לעיניים וה’ יראה ללבב" (שמואל א ט"ז, ז). היא חוזרת על השם וחושבת, "זה נראה לי בהחלט… זה מוצא חן בעיני! יש לי פירוש משלי לפסוק הזה: האדם יראה לעיניים – בשביל כל האנשים בעולם הזה אני: או "בגלל שאני עיוורת", או "למרות שאני עיוורת", אבל ה’ יראה ללבב – הוא היחיד שמקבל אותי כמו שאני, ויודע את כל רחשי ליבי. האדם הרואה אותי, רואה באמת ראשית כל "לעיניים". לקח לי זמן רב להשלים עם זה. נלחמתי עם ההסתכלות הזו ורציתי לצעוק ‘אני בן אדם כמו כולם!’ אבל ה’ רואה אותי בעיניים אחרות… ה’ רואה ללבב, הוא רואה את הפנימיות שלי, את הרגשותיי האמיתיות…"

צלצול טלפון מבעלה קוטע את האווירה הכבדה. היא יוצאת אל החדר הסמוך לשוחח איתו ואני נזכרת בתוכנית הרדיו שלה מלפני שבוע, בו ראיינה זמר מארצות הברית באנגלית רהוטה. כאשר האזנתי לתוכנית התפעלתי מן המבטא האמריקאי המצוין שלה. האם הייתה פעם באמריקה? "מה פתאום!" היא צוחקת לשאלתי, "אף פעם לא הייתי מחוץ לגבולות ארצנו הקטנה, והוריי אינם דוברי אנגלית. הסיבה למבטא שלי נעוצה בילדותי. כאשר הייתי בת 4 הייתה לי גננת אמריקאית שעבדה בגן מיוחד לילדים עיוורים. פעם בשבוע נשלחתי אל הגן הזה. מהר מאוד קלטתי את המבטא האמריקאי שלה ואהבתי לחקות אותו. כאשר שמעו את המבטא האמריקאי שלי בדיבור בעברית, החליטו שעלי ללמוד אנגלית. אצלי, אם כן, קרה תהליך הפוך: קודם היה מבטא נכון ואחר כך למדתי את השפה. כאשר התחלתי ללמוד אנגלית בבית-הספר, הצטרפתי לקבוצה של דוברות אנגלית. העובדה המשעשעת היא שהמבטא שלי טוב יותר מן האנגלית שלי!"

איך את מסתדרת באולפן במציאת הדיסקים הנחוצים לך בעריכה המוסיקלית שלך?

"אני מסתדרת מצוין. אני יודעת את מקומו של כל דיסק. על קופסאות הדיסקים אני מדביקה מדבקות "דיימו" בכתב ברייל, כך שאין לי כל בעיה. לפני ימים מספר הגיע מישהו לאולפן וחיפש דיסק מסוים מאוסף הדיסקים העשיר שלנו. הוא לא מצא אותו ואני נחלצתי לעזרתו, טיפסתי על כסא ובזמן קצר מצאתי את מבוקשו. כל הנוכחות בחדר צחקו כאשר שאלתי בקול רם ממרומי הכסא: ‘יש עיוורים בתחנה הזו? זו לא אני’".

עתה הגיע הזמן להציג בפניי את כלי הנגינה שלה, שלכולם נתנה שם חיבה. אלו הם ידידיה האמיתיים. היא מוציאה אותם בעדינות מן הנרתיקים שלהם ומתחילה לנגן. אקורדיון, מפוחית, חליל-אלט וגיטרה. היא מתנועעת בעדינות לקצב הלחנים שאותם הלחינה. לאחר ההפסקה המוסיקלית הזו, אנו עוברות אל המחשב שבו התקינו לה צג מיוחד, המראה את הכתוב על המסך בכתב ברייל. המיומנות שלה בטיפול במחשב מדהימה. "זהו בעיני הציוד המתקדם החשוב ביותר שלי. זה מאפשר לי להיכנס לעולם הכתיבה במחשב, ועוד מעט, בעזרת ה’, אני מקווה שאלמד גם איך לכתוב בו קטעי מוסיקה".

התקן המיוחד למחשב של לאה-אפרת

צלילי השעון בישרו לנו שעברה עוד שעה. "לפני שניגש להביא את יואלי, אני רוצה לקרוא לך שני שירים שכתבתי. הראשון ביניהם נכתב ביום הזיכרון הראשון לפטירתה של אמי". לאה-אפרת מתחילה לדלקם בקול הזהב שלה. מדי פעם קולה נשבר: "אם הייתי סירה – את היית המנוע, אם הייתי טובעת – היית לי הקש, אסטרונאוט דמיוני שאיבד את הדרך – את בזעם ירית למסלול מחדש. אם הייתי נהר – את הייתי לי הסכר, והאבל הוא חוסר, לא סתם געגוע – עוצרת בכוח שלא יישפך. והלב מסתובב ללא ציר, ללא צור. במבול רגשות – את היית לי השכל, האשמה והכעס אינם, כידוע, שכמעט נעלם לי מאז שאינך. אלא עשב שוטה של הבכי העצור".

שתיקה בחדר. הכאב משתק, אולם לא לזמן רב. לאה-אפרת בורחת מן הצער, ומדקלמת לי בחגיגיות שיר שכתבה ימים ספורים לפני שבועות בשם "הוד". "את השיר הזה כתבתי בהשראת יצירת החזנות החביבה עלי "אתה נגלית", של החזן והמלחין אברימי רוט: "והניגון היה שליח להשלים, עד ידעתי – גם זו לטובה! והקול היה שליח לרכך, עד קבלת ייסורים באהבה. וההוד היה שליח להגביל, כי לך ה’ המלוכה! בפאר ובאימה, לא מתוך שתלטנות, יראתי אותך!"

"עכשיו נלך להביא את יואלי", מתנערת לאה-אפרת משרעפיה וחוזרת לקרקע המציאות. היא לוקחת את מקל הנחייה שלה ואנו יורדות במדרגות, חוצות את החצר ונכנסות לפתח הבית הסמוך. "הנה יואלי כבר לקראתנו", היא אומרת בפנים זורחות, "אני שומעת את רשרוש שקית הניילון שלו".

יואלי יורד במדרגות לקראת אמו, כשמעל מעקה המדרגות משקיפה הגננת שלו. אני מעיפה מבט אל האם האוהבת ואל הבן המתוק המושיט ידו כדי לתפוס את יד אמו. אחר כך אני מחליפה מבטים עם הגננת שלמעלה ואני בטוחה ששתינו חושבות על אותו דבר: "ריבונו של עולם, שמור והגן על האם היקרה הזו ועל בנה יפה-התואר, הבלונדיני, בעל העיניים הכחולות והלחיים הדורשות נשיקות בלי סוף…"

(באדיבות "עת לחשוב" גליון מס’ 79)

כתבו לנו מה דעתכם!

1. עפרה

ט"ו סיון התשס"ט

6/07/2009

מדהים. מרגש. מחזק. איזו דמות נדירה! יש לנו כ”כ הרבה מה ללמוד… כל טוב

2. עפרה

ט"ו סיון התשס"ט

6/07/2009

כל טוב

3. דוסית גאה!!!!

י"ד אייר התשס"ט

5/08/2009

וואו! שה’ ישמור אותה.

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה