האישה המשוחררת

אני רוצה להישאר בסביבה זמן רב אבל
עם חיים איכותיים, ברוחניות ובגשמיות.
אז בשביל זה אני צריכה להיות רזה?
כן. אבל לא בגלל שזה נחמד, ולא
בגלל שזה מה שעורכי "ווג" מכתיבים.

לא פעם, נשים פשוט מקטרות על העובדה שהיופי הפנימי דל בערכו (וזו חשיבה לקויה מיסודה), לכן אנו מוצאות עצמנו במרדף אחרי היופי החיצוני. אם איננו יכולות להדוף חשיבה זו אז אנחנו חייבות להצטרף לנשים שחושבות כך אחרת נפסיד, וזה כואב. אנחנו נכנעות למשחק ומתחילות לרדוף אחרי הזנב שלנו, דבר שמתחיל בדרך כלל בגיל צעיר, ומסתיים לרוב בקבר.

באותו יום צפיתי בתוכנית שידוכים ששודרה בטלוויזיה. האישה הזאת מנהלת עסק שידוכים למיליונרים שמחפשים את הנשמה התאומה שלהם. לתוכנית היא מביאה נשים שנראות כמו מיליון דולר כדי שיתאימו ללקוחות המיליונרים שלה. ברור שהנשים הללו חייבות להיראות כמו דוגמניות. לא פחות! היא משווקת אותן כאילו היו סחורה באיזו חנות – "סדרו את השיער שלכן! גברים לא אוהבים לגעת בשיער שדומה לצמר פלדה". והנשים? ממהרות לקיים את רצונה ובהסכמה מלאה. למה? כי יש להן סיכוי לתפוס איזה בחור עשיר. זה באמת עצוב. אבל אתם יודעים, הם ראויים זה לזו. גבר שרוצה לקשר עצמו עם אישה שתשים אותו במקום הראשון רק בגלל עושרו – חשוף לפגיעה, ובמיוחד בגלל המצב הכלכלי של ימינו, זמן שבו אנו רואים איך עשירים גדולים, בעלי עסקים וחברות פשוט קורסים. ואישה שיודעת שכבר בחבטה הראשונה של המשחק שגבר כזה מחפש בובת ברבי בדמות אישה, וזה בסדר מבחינתה, אז היא בהחלט ראויה לגבר כזה.

אני חושבת שפעם, כשצפיתי בתוכנית הזאת, נפגעתי. אפילו נעלבתי ממש. עכשיו אני צופה וצוחקת. בעבר נעלבתי לא בגלל שהייתי יותר צדיקה מהיום, אלא בגלל האובססיה שהייתה לי לגבי מראה החיצוני שלי, כמו להרבה נשים בעולם. לא פעם השוויתי את עצמי לנשים הללו וניסיתי אפילו להתחרות עימן. זה מביך אותי מאוד לכתוב את המילים האלה. אני מכירה הרבה נשים מלומדות ומוצלחות, שהן באמת מוכשרות ואפילו מושלמות! והן עדיין אובססיביות לגבי המראה החיצוני שלהן למרות העובדה שהן כבר אמהות בגיל המעבר! האמת, בנקודה מסוימת, מדובר בכלל במשימה סיזיפית. מצטערת. אתן יכולות ‘לגלח’ שנה שנתיים מקסימום. זה הכל.

חוסר ההצלחה שלי לא היה הסיבה שהנחתי למשחק המטופש הזה. זה פשוט לא מעניין אותי, כי מדובר בדבר הרבה יותר עמוק מאשר סתם כניעה: ככל שהתחזקתי מבחינה רוחנית, זה עניין אותי פחות. לפני כן, נתתי לחיצוניות משקל כבד מאוד אך את הפְּנים בכלל לא הרגשתי. כיום אני מרגישה את היופי שבמעשיי, לכן לא אכפת לי מהחיצוניות. אתם יודעים מה, כן אכפת לי, אבל היום זה בלי האובססיה.

כשהתחלתי לעסוק באימון אנשים במקביל לקו המנחה של התורה, התגובה החיובית שקיבלתי הייתה פרס הרבה יותר גדול מאשר התגובה שקיבלתי כשהייתי יותר צעירה ו"יותר יפה" במובן המקובל. אינני זוכרת בדיוק באיזו נקודה שיניתי את התנהגותי בעניין זה, לכן אני חושבת שלא מדובר בשינוי שורשי, אבל הוא התחיל בדברים שהייתי צריכה לשנות וזה נעשה בדרכים נפלאות (ולא מתוך מרדף עצמי או אובססיה חולנית). אני חושבת שאדם מרגיש שהוא שמח כאשר הוא משתחרר מחשיבה של ‘טוב להיות בסביבה’. למרבה הפלא, והצער, אנשים רואים בעצם נוכחותם והמראה שלהם כדבר מושך.

זה שחרור. וזה נחמד. אני בהחלט מעוניינת להרגיש בריאה ולא לקבל את הגוף שהשם נתן לי כדבר מובן מאליו. אני אכן רוצה להישאר בסביבה זמן רב אבל עם חיים איכותיים, ברוחניות ובגשמיות. אז בשביל זה אני צריכה להיות רזה? כן. אבל לא בגלל שזה נחמד, אלא בגלל שמחלות-לב ידועות כרוצח מספר אחד של נשים, ובדרך הזאת אינני רוצה למצוא את עצמי צועדת. הגוף שהשם העניק לנו הוא נס אמיתי ואם נמלא את מיכל הדלק שלו בשטויות, רק נפגין את חוסר הכרת הטוב שלנו לבורא העולם. כשאנו מרגישים מתוחים עלינו לפנות לבורא העולם, ולא לאיזה גמד קטן שעושה קסמים.

רוב הזמן אני מרגישה כל כך טוב. באמת. כי ברגע שאני מנסה לחיות כמו שהשם רוצה, ולא כמו שעורכי "ווג" רוצים ומכתיבים, אז אני מרגישה שזכיתי במשהו בעל חשיבות וערך רב. כלומר, כשאני פועלת בסדר מבחינה רוחנית ולא, חס וחלילה, מתוך רצון להתגאות (ולהראות), אלא להיות מסוגלת להודות שאני מנסה באמת לעשות טוב יותר בכל יום. הרגשה כזאת מסוגלת להעניק לך תחושת איזון מתוקה וביטחון שתהפוך את החיים שלך עשירים יותר מכל תחרות יופי. זהו סוג של טיפול בו נוכל להרגיש גבוה מאוד מעל לכל הבלי החיצוניות והיופי.

ולא שאני אדם טוב יותר מאלו שעדיין תקועות בתוך המשחק הזה. המשחק הזה פשוט לא מעניין אותי. ברוב הפעמים הוא בכלל לא קיים ביקום שלי. ובגלל שאני לא מרגישה מאוימת יותר מהנשים הללו, אוכל באמת להתחבר אליהן ולא לשקוע בשטויות שהן אוחזות. והן גם יודעות שאני באמת מעריכה אותן, מכיוון שיש בהן משהו הרבה יותר עמוק! מסתם מראה חיצוני.