האיש במראה

הנה סיפור קצר על איש אחד שראה במראה את דמותו. מתחת לאף שלו נח זבוב שחור עם כנפיים בצבע ירוק זוהר. מגע הזבוב והזמזומים הטרידו את מנוחתו. הוא ראה את זבוב במראה וניסה לגרשו.

הוא שלח את אצבעותיו למראה כדי לסלק את הזבוב, אבל הזבוב נשאר עומד במקומו. האיש ניסה שוב להבריח את הזבוב עם כל כף היד על המראה, אך ללא הועיל.

מצחו של האיש החל מתמלא זיעה והוא חש אי שקט. הוא רצה להעיף את הזבוב הטורדני בעזרת המרפק שלו. מה עשה? הוא השעין את המרפק על המראה, אבל הזבוב עמד מתחת לאף ולא זז.

כל ניסיונותיו לסלק את הזבוב במראה לא הצליחו. הוא התיישב מותש, מיואש ומוטרד… ואז שמע שהזבוב מזמזם לו ואומר, "הפתרון ממש מתחת לאף… גע במקום הנכון!"

המציאות החיצונית אינה הבעיה, היא רק משקפת לנו את המציאות הפנימית!

ימי התשובה מורגשים לא פעם כימים של עומס.

מצד אחד, עומס פיזי: קניות, תורים ארוכים ברשתות המזון, עומדים ומבשלים ארוחות רבות וגדולות, ארוחות משפחתיות שמעלות לא פעם מתחים. מתפללים שעות רבות שקשה להתרכז בהן. הדיאטה נהרסת, חוסר סדר וחוסר שגרה – לגדולים ולקטנים כאחד, החופש הגדול שרק עתה נשמנו לרווחה הסתיים, אבל החופש של חגי תשרי שוב מרחף לו מעל לראש.

ומצד שני: תחושה מתמדת שאני לא בסדר, שלא השתניתי במשך השנה, שכל ההחלטות שלי היו "על הקרח", שאחרים לא בסדר.

נדמה שכל שנה אנו מצפים לטוב, אך הכל נשאר אותו דבר. תחושת האמון יורדת ותפישת ה'אני אמור להיות צדיק/ה' מתפשטת, אבל זה רחוק, רחוק, רחוק… מלחיץ ומנוכר.

כי אם אעשה תשובה במציאות החיצונית, בריבוי "קבלות מעשיות" ותוספת מטלות, הרי שגם אם הן טובות יש סיכוי גדול שאפספס.

מאמרים נוספים בנושא:

שקט ושלווה

לחופש אין מחיר

חופש אמיתי

פרויקט מאה

לא ביום אחד

הרגלים, חובה לשנות!

הרגלים, זה קודם בראש!

להזיז את הגבינה

שינויים ותופעות לוואי

רוצה שינוי

אף פעם אל תגיד אף פעם

עלינו להתבונן ולראות את הנקודה הפשוטה בחיינו, אותה אנו רוצים לתקן, הנקודה שנמצאת ממש מתחת לאף שלנו. כשנזהה היכן "הזבוב עומד ומטריד", רק אז נוכל להזיז אותו.

תשובה, אם כן, היא זיהוי המקום הפנימי שלי שמצריך ריפוי. אחרי שנזהה אותו, נוכל לבצע פעולות מעשיות.

מסתבר, שהמקום בו אנו צריכים לתקן הוא לרוב פשוט ובסיסי. איננו שמים לב אליו כי הוא חלק מהיומיום. נדמה לנו שצריך לתקן משהו גדול, רוחני, ואילו זה הפשוט לא חשוב. אבל ההיפך הוא הנכון!

למשל, איננו עושים פעילות גופנית למרות שאנחנו רוצים. מדי פעם מתחילים ולאחר זמן קצר מפסיקים. מה יוצא לנו מזה? תחושת אשמה, הקטנת העצמי, ביקורת עצמית על שאיננו מתמידים.

לאחר מזן מה, אנו משנסים מותניים וחוזרים לעשות צעידות. כדי לעזור לעצמנו ולתמוך בהחלטה לצעוד, אנו קובעים עם חבר או חברה שנלך יחד. אם החבר/ה חזקים, זה עוזר לנו בהתחלה. אחרי זמן מה, אנחנו מרגישים שהצעידה נעשית בהשוואה אליהם, כלומר שמתפתחת לה תחרות סמויה וזה מפריע.

ואם החבר/ה חלשים כמונו, הרי שמספיק שפעם אחת הם יאמרו שהם לא יכולים לצעוד איתנו, מיד אנו "שוברים" את ההרגל שניסינו לרכוש לעצמנו.

אם כך, הלכנו מהסיבה הלא נכונה, הלכנו בתנאי שהחבר/ה ימריצו אותנו והפכנו להיות תלויים בהם.

עבר עוד זמן, והחלטנו לנסות שוב לצעוד בערב. ובדיוק אז הייתה תקופה עם הרבה אירועים – חתונות, בר מצוות, אסיפת הורים, אסיפת דיירים, בחירה של ועד בית, ועד שכונה, ולהבדיל – ניחום אבלים… כמובן שההתחייבות לעצמנו נופלת לעומת ההתחייבות לאירועים.

אחרי זמן מה, ניסינו במסלול הליכה אחר. ניסינו בבוקר, ניסינו אחרי הצהריים… בעצם, מה לא ניסינו?

שוב הבנו שאנחנו פשוט לא מסוגלים. אם בעבר לא הצלחנו, הרי שכך יהיה בעתיד. הייאוש מחלחל לו, או בשפת הסיפור – הזבוב נשאר עדיין במקומו.

אבל האמת היא שונה.

האמת היא – שאנחנו יכולים!

איך?

פשוט, להפסיק להסתכל על הסיבות החיצוניות ולהפסיק להאשים את המציאות החיצונית – האירועים, העייפות, החבר/ה שלא באו לצעידה, הם הולכים מהר ממני, הם הולכים לאט ממני, אין זמן… והרשימה עוד ארוכה.

במקום זאת, נמקד את עצמנו למציאות הפנימית שלנו. ניקח אחריות ונפסיק להיות תלויים בעזרה מבחוץ. למה? כי המציאות החיצונית עוצרת אותנו מלעשות את מה שאנחנו צריכים.

המציאות הפנימית מסייעת לנו. אם כך, הנקודה שלנו היא צעידה והחזרה בתשובה היא מיקוד במציאות הפנימית (הרצון שלנו, הצורך שלנו, היכולת שלנו).

יציאה מתלות חיצונית היא למעשה התשובה!

אם נצא מהתלות החיצונית שמחלישה ומעכבת אותנו, ונשים את הלב שלנו במציאות הפנימית המעודדת והמחזקת, שכולה טוב גדול, הרי שעשינו תשובה אמיתית ומשמעותית. נצעד כפי יכולתנו, בקצב שלנו, בלי נוקשות של זמנים ובלי תחרות. העיקר, שכל מה שנתחייב לו הוא הקביעות. כך, תוך זמן קצר נגלה שאכן השתנינו.

דוגמה נוספת. אדם מפחד לנהוג מהר. הוא נוהג לאט, אבל באמת לאט. מכל עבר מצפצפים לו וצועקים לעברו, 'איך אתה נוסע? מי נתן לך רישיון? אתה מעכב את כל התנועה'… הוא מתחיל להרגיש אשם ולא בסדר. הקולות החיצוניים משפיעים עליו, הוא מפסיק לנהוג, נשאר בבית יותר ויותר והופך לאדם בודד.

אם זה מה שעובר עליו, הרי שזו נקודת "החזרה בתשובה שלו". נכון יהיה לו לטפל במה שמפריע לו בחיים, ולא בתוספת התחייבות לתפילת מנחה או תיקון חצות (שזה גם טוב, אך קודם יש להקדים את הסתכלות פנימה). התשובה היא הסתכלות פנימה, לא להקשיב לקולות מבחוץ. לכן יאמר לעצמו, 'אני נוהג לאט, לכן אסע בנתיב הימני, בזהירות. לא אהיה מנוהל על ידי קולות חיצוניים ומלחיצים. אתן לעצמי כבוד ואנהג כפי יכולתי בלי לסכן את עצמי או אחרים. אחזיר לעצמי את האמון בעצמי ולא אהיה תלוי בדעות חיצוניות ולא אתן לחיצוני לנהל אותי'.

זו חזרה בתשובה.

פגשתי בחור שהיה בתהליך של חזרה בתשובה. במשך תקופה ארוכה הוא עשה את השינויים בחייו בהסתרה, כדי שהמשפחה והחברים שלו לא יראו ולא יצחקו עליו ויעירו הערות ציניות. הוא הרגיש שהערך שלו תלוי בהערכה החיצונית של הסביבה, לכן חבש "כיפה שקופה".

התשובה של אדם כזה היא – להסתכל פנימה ולעזוב את התלות בערך שהחברה נתנה לו באופן סמלי ואשלייתי, מכיוון שהערך שלו נמצא בתוכו. וזה יבוא לידי ביטוי כשהוא יוריד את הכיפה השקופה ויחבוש כיפה של ממש, אמיתית.

החזרה בתשובה היא לגעת בנקודה הנכונה הקרובה אלינו מאוד.

מגרש המשחקים שלנו הוא בפנימיות שלנו. הנגיעה שלנו היא בנו, לא במראה! וכן, אפשר בהחלט להוריד את הכיפה השקופה ולא לפחד להסתכל לתוך העיניים של האיש שבמראה!

* * *

עדנה קדוש – אחות טיפול נמרץ, מטפלת ברפואה משלימה רב תחומית. מאמנת ותומכת על פי חכמת המזרח, המערב והחסידות. מורה בשיטת נקודתרפיה. מחברת הספר "49 ימי מסע", להזמנת הספר וסדנאות בריאות: 050-5574065, ednakadosh18@gmail.com וכן באתר www.ednakadosh.com