הגבול של הים
הגעתי לנקודה בה הבנתי שאני יכולה להילחם בתחנת הרוח כמו דון קישוט, או להבין בצורה הכי פשוטה, ולפעמים גם הכואבת, שגם לים, הדבר הכי גדול בבריאה, יש גבול.
'אז מה יצא לי מזה?', שאלתי את עצמי אחרי המבוכה הקלה שהייתה לי בגלל עימות חסר טעם.
אחרי שנגררתי לשיחות מיותרות לתוך הלילה, והבנתי שהגעתי למבוי סתום שתחילתו בגאווה וטונות של יוהרה, החלטתי לוותר ולמחול על כבודי. וכאשר הבנתי שהאוזניים ערלות ודבריי אינם נשמעים, לקחתי צעד אחד אחורה וביקשתי סליחה, לא בגלל שטעיתי אלא בגלל שרציתי לסיים יפה את הוויכוח ולמחול על כבודי למען השלום והאהבה.
אומנם קוננו בי הצער והאכזבה, ובפרט ממי שדווקא ציפיתי שיגלה הבנה ואינטליגנציה, אך זה לא קרה. הבנתי שלמעשה אין עם מי לדבר וכל ניסיון שלי להצדיק את עצמי ו/או להסביר את הדברים עלו בתוהו. המסקנה הייתה ברורה" קיימות שתי דרכים בלבד – או שאני ממשיכה להילחם בתחנת רוח כמו דון קישוט, ואז ממשיכה להתווכח, להתעמר ולהתכסח על שטויות של מי צודק ומי לא, תוך העלבות והשפלות ולרדת ברמה. או שאני "מודה" על טעותי, למרות שלא אחת כזו, מתוך רצון להילחץ מהמצב במהרה.
בחרתי באופציה השנייה.
מאמרים נוספים בנושא:
החסד תמיד שם
חיים של זהב
החסד יעיד על בעליו
לפעמים אתה יוצא מגדרך לעזור לאנשים. הכל טוב ויפה, בפרט כשאתה מנסה לעשות חסד לשם שמים ומשתדל לעזור ולתת בלי לקבל שום טובות הנאה. למרות שזה עולה לך באנרגיות ובהוצאות כלכליות, אתה שמח בזה ואפילו מודה לבורא עולם שנפלה בחלקך הזכות לעזור לאי מי מעם ישראל, להיות שליח מצווה וצינור של השם יתברך.
אבל מה קורה כאשר אתה מגלה שאותו אחד שעזרת לו, שכל כך טרחת עבורו, פתאום נהיה כפוי טובה ולא מעריך את העזרה? ולא רק שיורק מהבאר ששתה, אלא גם מאשים אותך שאתה לא בסדר?!?
בחסדי השם יתברך, החונן לאדם דעת, מוסר ההשכל שלמדתי מהסיפור הזה, ואני בהחלט אסירת תודה לבורא עולם על שזכיתי לקבל הארה זו, ואפילו עם כל עוגמת הנפש ולו רק לקבל את הנקודה החשובה הזו, דיינו.
אחרי מחשבות עם עצמי, הבנתי שנכון טוב ורצוי להשקיע את מיטב המאמצים והאנרגיות בתוך הבית – עם הבעל, הילדים, ההורים ושאר המשפחה המורחבת. לא טוב ולא נכון להשקיע יותר מדי מאמצים בחוץ. כן, זה בהחלט חשוב לעזור לזולת ובפרט לקרב את עם ישראל, לקיים את המצווה היקרה מכל "ואהבת לרעך כמוך", אבל לא כשזה בא על חשבון הבעל והילדים ובטח לא על חשבון האנרגיות שלך. לעזור, לייעץ, לתמוך כן, אבל לדעת גם שעניי ביתך קודמים לכל והם בראש סדר העדיפויות!
אולי גם זה יעניין אתכם:
חסד ללא גבולות?
ניו יורק בלי סטריאוטיפים
מילה טובה או תרופה?
חסד תרדוף
כך סיכמתי את המצב שלי. כן, זה חשוב לתת, אבל בהחלט לא להישאר בלי כוחות, לא להרגיש תסכול או כל תחושה שלא באה טוב עם הנתינה ומעשה החסד שאנו עושים. כי לפעמים, כגודל הנתינה כך גודל האכזבה – אם כל הפרמטרים שהזכרתי מתלווים למשוואה.
וגם, זה בהחלט לא אומר שמעכשיו לא אגיש עזרה או אעשה מעשי צדקה וחסד, ממש לא. זה משהו שזורם אצלי בדם, אבל אדע לעשות את זה בחכמה והרבה תפילה ובקשת עזרה מבורא עולם, שיכוון אותי לעשות את הדברים הכי נכון וטוב כדי שאף אחד מהצדדים לא ייפגע. אחרי הכל, "גבול שמת לו לים", וגם אדם שנותן ועוזר צריך לדעת איפה הגבול נמצא, עד לאן אפשר למתוח אותו ומתי לעצור כשצריך.
הבנתי מקרוב שגם לדבר הכי גדול שתופס חלק גדול מהכדור עליו אנו חיים – הים, יש גבול.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור