הטרובדור
אם כל אחד מאיתנו יוציא את הטרובדור שבו, לא רק שלא נראה חצי כוס ריקה אלא נראה מאה אחוז חצי כוס מלאה! הרב בזאנסון על שיטת "אזמרה" שעושה לנו טוב.
כוס שמזגו בה כחצי מתכולתה, האם היא חצי ריקה או חצי מלאה?
ברור שהמצב הפיזי לא ישתנה בשל הפרשנות. מה כן? הראייה של בעל הכוס, שהיא תעבור מפסימיות לאופטימיות או להיפך.
זוהי הדרך הנכונה כדי להשיג הרחבה בבחינת "כוסי רוויה" או "כוס של ברכה", וזה שאמר המשורר – "כוס ישועות אשא וכו'". וכי שכיחות ישועות שלמות? אלא מה, אפילו אם הישועות היו רק חלקיות "אשא" וארים אותן כלפי מעלה, ברוח אופטימית.
ואם כך הוא לגבי חומרים דוממים שהראיה שלנו עליהם מעלה אותם מריקנות לרוויה, על אחת כמה וכמה אצל בני אדם, שההסתכלות החיובית עליהם תחדש אותם לטובה, כפי שממחיש אותו סיפור נחמד.
אבל רגע לפני הסיפור, הנה משהו חשוב:
אם נשאל, כיצד נביט על אדם דו ערכי, מעורב בטוב ורע, קורבן לפער עצום שבין הרצוי למצוי? איך נמשיך להיות אופטימיים מול הצטברות של הוכחות שליליות הנוטות להורות שהכוס כמעט ריקה?
התמיהות הללו נובעות כולן בגלל השקפת העולם של "שחור-לבן", דרכה דנים לכאן או לכאן – האם הוא מלאך או דילמא גלח הוא?
אני חושב שהגיע הזמן להביא השלמה לרעיון עתיק יומין שהפך לפתגם עממי: "בתוך כל יהודי שוכן איזה נוכרי".
על בסיס מונח זה התפתחו שיטות רבות בתחום המוסר, ששאיפתן הייתה להכניע את הנוכרי המסתנן כל זמן שלא יתאפשר לגיירו או לסלקו לגמרי.
ולמרות שהרעיון הזה אושר, בכל זאת, חסרה בו השלמה: החלק השני – הפן החיובי: בתוך כל בן ניכר או מתנכר שוכן יהודי להפליא, אך פוטנציאלי.
ואם כך, עלינו לפתח שיטות איך לעורר ולחזק את היהודי הרדום הזה ולהקים אותו לתחייה בין אצלנו בתוכנו, ובין אצל הזולת.
מאמרים נוספים בנושא:
בית הספר ללימוד אזמרה
קצת אופטימיות לא תזיק
היחיד והרבים
כדי להקיץ את הנרדמים הללו, היו שניסו לנגן להם משירי מולדתם-מקורם ולכבדם במטעמי נוסטלגיה. הכל וטוב ויפה ועובד במצב רגיל, אבל מה עושים במקרה של טמיעה עמוקה, שאז השירים הישנים הנושנים הללו רק מעצבנים אותם?
על זה נוסדה שיטת "אזמרה" שעיקרה הוא – להתעלם מהרוב הכמותי והשלילי, ולמקם ולזהות אך ורק את הנקודה הנצחית הטהורה הנמצאת אצל הנברא מבחינה אובייקטיבית. להתייחס לגוון נשמתו המשתקף בתנועות קלילות שרק המודע לקיומן מסוגל לקלוט אותן. ואז, לזמר בשבחים על הנפלאות הללו ובפרט על בעליהן שזכה להן למרות עובי גשמיותו. וכשנרבה להודות על השביב הקטנטן המתנוצץ בתחתית הכוס שכמעט ריקה, נתפלא לראותו קם לתחייה בבחינת "כוס ישועות אשא".
והנה הסיפור שהבטחתי לכם. סיפור שממחיש כיצד שיטת "אזמרה" – שבחים מדויקים על נקודה מיקרוסקופית, עשויים להוציא נפש נכאה מיגון לשמחה, מכיעור ליופי.
שני פייטנים נודדים נכנסים לבית מרזח ניו יורקי מן שורה, אפור ונטול אופי. הם מזמינים כוס קפה ועוגת מאפינ'ס. בעלת המקום המצטיינת בפרצופה החמוץ הידוע לכל באי בית המרזח, ממהרת להגיש או יותר נכון להשליך לפניהם את המנות ללא שום סימן של תשומת לב וסימפטיה.
אחרי טעימה מתבוננת, פונה הטרובדור הגדול למלצרית-קופאית-בעלת-הבית ושואל, "מי אפה את העוגה הזאת?"
"אני", עונה לו החמוצה בטון קר ויבש.
"דעי לך, גברת, שהעוגה הזאת הכי טעימה שטעמתי אי פעם בנדודים שלי עלי אדמות. לא רק שהאיזון בין המרכיבים הוא פשוט גאוני, אלא גם הטמפרטורה, המראה והריח האקזוטי שמאפשר לחלום…"
ותוך כדי שירה לעוגה, בעלת העוגה פתאום נפתחת כפרח המלבלב לראשונה לקרני שמש חמות ואוהבות. השיחה מתמשכת מעט ועתה השתנה הטון לידידותי בהחלט.
כאשר עזבו השניים את המקום, הבחין הטרובדור-פייטן הקטן בשינוי ניכר בפני הגברת. היא פשוט הפכה לאדם קורן ושמח.
מתי, מתי יבוא ויתגלה המשורר הגדול שיפריז כל כך בזמרת הארץ ובשבחי יושביה, עד שפנינו הקודרות יהפכו לפנים מאירות?
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור