הפרידה מאבא

להלחין מילים בשבחו של מישהו
שנפטר זו משימה מורכבת וכואבת
מאוד. כי איך אפשר בכלל לכתוב
על סוף החיים? על אבא שאיננו?
 
 
איך אפשר להתחיל לכתוב על סוף החיים?
 
להלחין מילים בשבחו של מישהו שלא מזמן נפטר מהעולם זה משהו מורכב וכואב מאוד, במיוחד אם האדם הזה הוא אחד ההורים.
 
אבא שלי, יוסף בן יצחק דוד ע"ה, נפטר לבית עולמו ביום שמחת תורה. בפעם האחרונה שראיתי את אבא הייתה כשהיינו בקנדה, לפני כשנתיים. למרות השמחה והאושר של להיות איתו, החזרה לקנדה, אחרי שעלינו לארץ ישראל, הייתה כמו ליפול לבור שחור עמוק. כי כל מקום בעולם, אחרי שעלינו לארץ ישראל, מרגיש כמו משהו שחונק אותך. נכון, זה קשה לחיות במרחק גדול מהמשפחה שנשארה שם, אבל אני גם יודעת שזו הקרבה גדולה ובכלל לא קלה כדי לחיות כאן, בארץ ישראל. תודה לא-ל, אבא ע"ה קיבל את ההחלטה שלנו באהבה ותמך בנו. לא הראה ולו לרגע אם היה לו קשה עם זה.
 
כזה היה אבא.
 
התהום המדכא והכואב עליו התגברתי כדי לקיים מצוות כיבוד אבא כשנסעתי לקנדה, שב אלי בדמות חלל ריק בליבי הכואב. זה חלק טבעי מתהליך האבלות. בורא עולם יודע איך פועלים הרגשות שלנו. והיהדות מצעידה אותנו צעד אחר צעד על מנת לעזור לנו להתגבר על מאורעות החיים, לטובתנו ולטובת נשמת הנפטר. היא גם מלמדת אותנו שאל לנו להתאבל יותר מדי, שהרי יש זמן לכל דבר, גם להתאבל.
 
"וישוב העפר אל הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה" (קהלת יב, ז).
 
ברוך דיין האמת.
 
כשאדם נוטה להיסחף אל החורים שנוצרים בליבו, עליו למלא אותם, ליישר את השטח כדי שיוכל להמשיך הלאה. הרב אליעזר רפאל ברוידא פעם אמר, שלעולם לא נעלה בדעתנו למלא גביע קריסטל יקר בבוץ, אלא רק ביין משובח. על אותו משקל, אנחנו חייבים למלא את הריקנות והחורים בנשמה שלנו בדברים טהורים וקדושים, במצוות, במעשים טובים, בתפילות. כשבורא עולם ברא את העולם, הוא יצר את החלל הפנוי בתוך התוהו ובוהו ששרר בעולם כדי שיהיה מקום לאור שלו, מקום שיכיל את נוכחותו לטובת האנושות. זו חובתנו לעזור ולמלא את החלל הפנוי הזה בעשיית רצונו, למשוך את רחמיו וחסדיו אל העולם, לחיות בהרמוניה ובשלום, באחדות, אהבה ושמחה, ולהעלות את הניצוצות הקדושים שנפלו והתפזרו כבר אחרי חטא אדם הראשון.
 
בעצם עשייה שכזו, לא רק שאנו מקשרים את עצמנו לבורא עולם, אלא גם נותנים לנשמות היקרות לנו דלק להמשיך לעלות מעלה מעלה בעולמות העליונים.
 
הרבה אנשים מפחדים מהמוות. אבל ברגע שאדם מאבד מישהו יקר וקרוב לו, החשש זה מתרכך במידה מסוימת. החיים, כך יודע האדם המאמין, ממשיכים גם אחרי המוות, אולי הם נעצרים כאן, אבל הנשמה נצחית והיא מגיעה אל עולם הנצח, העולם עליון. זה עוזר לנו להבין שהמעבר מהעולם הגשמי לעולם הרוחני הוא לא הסוף בכלל. בעצם, זאת רק ההתחלה. ההתחלה של הנצח. אם הנפטר זוכה להיכנס בשערי גן עדן, על זה אנו מתפללים אחרי פטירתו, הוא יתחיל מסע אינסופי בספירה רוחנית במקום טהור עם אושר עילאי ושמימי, משהו מעבר ליכולת ההבנה האנושית והמוגבלת שלנו, דבר שאיננו מסוגלים להכיל בכלל. אתם יודעים איך רבי נחמן מברסלב קרא לבית העלמין הישן באומן? "בית החיים", ובמקום הזה הוא בחר להיקבר.
 
אימי ע"ה נפטרה לפני 22 שנים, כשהייתי אמא צעירה עם ילדים קטנים. מיד לאחר פטירתה היא הופיעה בחלומי. אני מאמינה שהיא רצתה לנחם אותי, כי כשהתעוררתי הרגשתי מאוד רגועה ושלווה. בחלום, נפגשנו במקום חשוך, אך יכולתי לראות אותה בבירור. התחבקנו, בכינו, והיא אמרה לי שהיא בסדר. ואז, גילתה לי משהו שאזכור כל חיי: "המעבר בין החושך לאור הוא לא רחוק וגדול בכלל". המילים הללו ניחמו אותי גם היום, כשנשמתו של אבי עברה למקום אחר בספקטרום.
 
ג'ואי, אבא, סבא – כך הוא נקרא בפי כל, נפטר בבוקר של יום שמחת תורה, היום בו אנו שמחים בתורתנו הקדושה. זה היום בו מעגל קריאת התורה מסתיים. כך גם הפרשה האחרונה של יוסף בן יצחק דוד, שנכללה במעגל הפרטי שלו כשהחזיר את נשמתו המיוחדת לבוראה.
 
אני מתפללת שלא נסבול יותר, שהחשיכה תהפוך במהרה לאור גדול. ויהי רצון שנזכה לקבל את פני משיח צדקנו, ונחזה בבניין ירושלים ובית המקדש, בתחיית המתים – והקרובים והיקרים לנו, במהרה בימינו אמן.