הצד הפראי של העיר
לא כל מי שנראה מפחיד יכול לפגוע בך. כי לפעמים, כשפונים לאדם מהמקום הגבוה שלו – הנשמה שלו מגיבה... הטיול של יהודית חנן בצד הפראי של העיר.
זה היה כשביקרתי את אחי ואשתו בבולטימור, שבארצות הברית.
אחד הדברים שרציתי לעשות כשהגעתי לשם היה לבקר בחנויות הישנות, שם תמיד אפשר למצוא מציאות מעניינות. גיסתי טובה (כשמה כן היא), הסיעה אותי לרחוב בו נמצאות החנויות עם הוראות ברורות, "יהודית, אחרי שאת מסיימת תתקשרי כדי שאבוא לאסוף אותך בחזרה!". היא ידעה שאני לא מכירה את האזור, בטח לא את הדרך חזרה הביתה.
שעה מהנה ביליתי בחנויות המציאות ומצאתי כמה דברים מקסימים לילדים. אחרי ששילמתי למוכרת ביקשתי להשתמש בטלפון. היא כמובן הסכימה, ואני חייגתי לטלפון של טובה שהיה תפוס. חיכיתי כמה דקות וניסיתי שוב. עדיין תפוס. חוסר מזל שכזה… עמדתי שם, ליד חלון הראווה, מתפעלת מכל מה שהוא הציע, ותוך כדי מעריצה עם מבט משתאה את שדרת העצים הקסומה שמלווה קו של בתים עתיקים ציוריים.
זה היה אחר צהריים סתווי יפה. 'איזה יום יפה להליכה', אמרתי לעצמי. 'למה להטריח את טובה גיסתי? יש לי חוש כיוון טוב, אמצא את הדרך חזרה'.
הודיתי למוכרת ויצאתי החוצה, אל הרחוב היפה ביום הסתווי המעניין.
איזה כיף שיש חופש, נכון? ואיזה כיף לנסות כמה דברים נחמדים בחיים, כמו הרפתקה, נכון?
הלכתי עם קו העצים והרחוב בכיוון ממנו באנו, נהנית מהגינות המטופחות ומהמרפסות היפות המשקיפות לרחוב שעל פניהן חלפתי. פניתי ימינה ואחר שמאלה, בטוחה שאני הולכת בדרך הנכונה, זו שטובה הסיעה אותי. עשר דקות נסיעה מהבית שלה, לא ביג דיל.
אחרי זמן מה, התחלתי להרגיש משום מה לא בנוח. פתאום, שום דבר לא נראה טוב. הנוף השתנה לחלוטין. פתאום, בתים נטושים וחלונות שבורים, מגרשי חנייה עם שברי מכוניות והרבה מאוד לכלוך על המדרכות היו חלק מהנוף שליווה אותי.
מאמרים נוספים בנושא:
'זה לא טוב' חשבתי לעצמי. 'זאת שכונה שאני ממש לא אמורה להיות בה…'
השמש עמדה לשקוע והתחלתי להלקות את עצמי על המעשה הטיפשי שלי. תוסיפו לזה את העובדה שאני בלי טלפון או שמץ של מושג איפה אני נמצאת, הרגשתי חסרת אונים…
ואז זה נהיה עוד יותר גרוע. עברתי את פינת הבניין ומולי, במרחק מסוים, עמדה קבוצה של בחורים קשוחים כאלה, מעשנים ועם בקבוקי בירה ביד, נשענים על הקיר של הבניין ממול. לא היה שמץ של ספק לאף אחד – לא להם ולא לי, שלא נראיתי כמישהי ששייכת לשכונה הזו, בטח לא עם החצאית הארוכה שלי וכיסוי הראש. וזה עוד בלי להזכיר את הצבע של החציאת…
'זהו זה' אמרתי לעצמי (אני חושבת שבאותם רגעים המילים האחרונות שלי היו 'תודה לך ולהתראות…')
ניסיתי להישאר רגועה. ידעתי שבין אם אצא מפה או לא – זה רק בידיים של בורא עולם. מה כן תלוי בי? האפשרות לנסות ליצור קשר עם הבחורים האלה. אני יכולה להגיע אליהם עם ביטחון וכבוד ולבקש את עזרתם.
וזה מה שעשיתי. המשכתי ללכת לכיוון שלהם עם חיוך ענק על הפנים שלי.
"שלום!" אמרתי. "נראה לי שאתם מהסביבה, אתם יכולים לעזור לי בבקשה? חזרתי הביתה ונראה לי שאיבדתי את הדרך, אני מרגישה כל כך מטופשת… תודה לא-ל שאתם כאן!"
"מותק, כאן כולם טיפשים" אמר לי אחד מהם. "אבל אל תדאגי".
"לאן את צריכה להגיע?" שאל אותי בחור נוסף.
אמרתי להם את שם הרחוב בו אחי גר, והם החליטו ללוות אותי לשם עד שראיתי משהו שאני מכירה. המחזה היה מוזר, אישה חרדית צעירה לבנה מוקפת חבורה של בחורים גדולים אפרו אמריקאים מפחידים שיכלו להיות מאוד, אבל מאוד לא נחמדים.
הם צחקו ושרו כל הדרך, משהו כמו עשר דקות, עד שהגענו לשכונה בה אחי גר. עכשיו כבר ידעתי היכן אני נמצאת.
"אתם ממש מלאכים!" אמרתי, אבל הם, כיאה לבחורים קשוחים שחורים, הסתובבו ואמרו רק "שיהיה לך ערב טוב" והלכו.
הגעתי לבית בדיוק כשטובה נכנסה לרכב כדי להתחיל את החיפושים אחרי ברחובות. כשסיפרתי לה מה קרה היה הייתה בהלם.
"הגעת לאחת השכונות הכי מפחידות בבולטימור!" היא אמרה לי עם פנים מפוחדות, "אני לא מאמינה שהבחורים האלה ליוו אותך הביתה!"
ידעתי שהיה לי מזל גדול (או יותר נכון, השגחה פרטית עצומה!).
ידעתי שאלוקים עזר לי לצאת משם החוצה. אבל ידעתי גם שלא כל מי שנראה מפחיד יכול לפגוע בך. והבנתי גם, שפעמים רבות כשאנחנו פונים לאדם מהמקום הגבוה שלו – הנשמה שלו מגיבה…
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור