הרדמה רוחנית

זה המרשם של ד"ר רבי נחמן: שעה
אחת ביום והכאב נעלם. אז תבינו
שאתם כבר לא צריכים את כל הצעצועים
שהעולם הזה מציע, שהופכים לכם את
החיים ללילה ממש לא טוב…
 
 
את הזכות ללדת, תודה לא-ל, קיבלתי שלוש פעמים. יש לי שלושה בנים מקסימים ומתוקים. את הראשון ילדתי ללא משככי כאבים, זריקות, אפידורל וכו', ולאחריה אמרתי לעצמי "לעולם לא". את השניים הבאים ילדתי ללא כאב, האפידורל עשה עבודה טובה עם הכאבים שבקושי הרגשתי.
 
פעם נוספת שהודיתי לבורא עולם על משככי הכאבים האלה הייתה, כשהגעתי לחדר מיון עם כוויה בדרגה קשה מאוד וכאב שלא ניתן לתאר. אבל ברגע שהזריקו לי את הדמרול, הכל נהיה בסדר (בדרגה ראשונה) לפני ששקעתי בתרדמה עמוקה (שלא ניתן לתאר). מצבים אלה היו בהחלט נס, באמת. הגוף שלי חווה כאב בלתי נסבל, אך מכיוון שהמוח שלי לא יכול היה לעבד את הכאב הזה, לא הרגשתי כלום. האם יש כאן מסר? משהו שאנחנו צריכים ללמוד? האם משככי כאבים יכולים להיות יעילים במצבים מסוימים?
 
תחילה, בואו נבחן את הדרך בה רבים מאיתנו חיים. תוכננו לרדוף אחרי תענוגות גשמיים מהרגע שאנו זוכרים את עצמנו. ביקשנו את הצעצועים הטובים ביותר, קנינו בגדים יותר ממה שלבשנו, ואולי גם מכונית ברגע שהרישיון היה ביד. מה אתם חושבים שקרה כשבגרנו קצת יותר? הצעצועים נהיו גדולים יותר ויקרים עוד יותר. עכשיו אנחנו צריכים את המכונית המהירה, המודל האחרון שיצא לשוק, או שאנחנו פשוט חייבים את שתי החופשות בבהמה או בקריביים, כי אי אפשר להמשיך את החיים בלי החופשות האלה… (באמת?) איך נתפקד כל השנה בלי שנטען את המצברים על איזה חוף עם הקוקטייל האהוב עלינו?
 
עכשיו, מה קורה לנו ברגע שאנו משיגים את התענוגות הללו? אנחנו מרגישים התפרצות של אנרגיות ואז… שום דבר. המכונית הופכת לחדשות ישנות תוך חודש, וארוחת הערב היוקרתית של אתמול בערב… נו, אתם יודעים. אלה הן עובדות החיים, וכולנו יודעים שזאת האמת. מה קורה לנו כשאנו ממוקדים רק על השגת דברים גשמיים? זה כמו אדם שמכור לסמים. אנחנו צריכים ריגושים כמו שחווינו, רק בדרגות גבוהות יותר. כשאנו מאבדים את ה'היי', אנחנו עושים הכל כדי לחזור להרגיש אותו שוב ושוב, בדיוק כמו שמכור לסמים מחפש את המנה הבאה שלו.
 
בינתיים, בואו נראה מה קורה לנשמות שלנו בתוך מעגל ה'היי-דאון' במרדף הזה. הקבלה מסבירה לנו שהנשמה והגוף נמצאים במלחמה תמידית. לנשמה יש את הצרכים המיוחדים לה ולגוף יש את התאוות הגשמיות, ולשניהם צרכים שונים ומנוגדים אחד מהשני. הם כמו שני יריבים מושבעים מאיזו טלנובלה. אחד מהם תמיד מנסה לשלוט על השני. הבעיה היא, בעולם הזה, שהגוף – ידו על העליונה. הנשמה היא כמו אסיר בתא נעול וחשוך. היא בוכה מרוב כאב ומבקשת עזרה, אבל אין מי שישמע אותה.
 
איך אנו יודעים שהגוף שולט? בואו נחזור לדרך בה אנו חיים את חיינו. כמעט כל התאוות והתשוקות שלנו מופנים לצד הגשמי-גופני, רק לספק את הגוף בתענוגות. הבעיה היא, שהגוף והנשמה קיימים בקשר מנוגד – כשאחד משיג את צרכיו השני סובל. עכשיו אנו לחשיפתה של תופעה מדהימה: גם כשיש לנו הכל אנחנו אף פעם לא מאושרים (מוכר, נכון?) וכל זה למה? מכיוון שהנשמה לא מקבלת את המזון שהיא צריכה… היא ר-ע-ב-ה! מהר, שמישהו יביא לך איזה באגט…
 
אנו חיים את חיינו במעין הרדמה רוחנית תמידית, אנחנו אפילו לא מודעים לצרכים של הנשמה שלנו, וגם לא לכאב שהיא חווה כשהיא לא מקבלת את מה שמתאים לה. בכל רגע שהתעלמנו מהצרכים של נשמתנו גרמנו לה כאב עצום. ועדיין, על פי התוכנית האלוקית, בדרך כלל איננו מרגישים את הכאב, עד שאנו מקבלים קריאת התעוררות. איננו מרגישים את הכאב מכיוון שזה מה שמאפשר לנו לממש את חופש הבחירה שניתן לנו. אם היינו תמיד מכווננים למה שהנשמה שלנו הייתה צריכה, לא הייתה לנו ברירה אלא למלא את בקשותיה. אך במקום זאת, השם 'צעד אחורה' כדי לאפשר לנו להרגיש שכאילו אנו מנהלים את ההצגה.
 
בכל אופן, כמו הורה שלא ישאיר את ילדיו לשחק בחוץ מבלי לבדוק מה קורה איתם אחת לכמה זמן, אבא שלנו שבשמים עושה את אותו דבר איתנו. אם היה משאיר אותנו ליצרים והרצונות שלנו לזמן ארוך, לאן אתם חושבים שהיינו מגיעים? איפה זה היה נגמר? התשובה נמצאת סביבנו, בכל מקום שתסתכלו תקבלו אותה: חלק נופלים לסמים, חלק לאלכוהול, אחרים פורקים עול בכל דרך אפשרית, והרבה נופלים לחובות איומים… והרשימה עוד ארוכה. אחת לכמה זמן, כשאנו נמצאים בסכנה, תועים בדרך ומתרחקים מהשם, בורא עולם מוריד את המינון של הדיפריון (תרופה לשיכוך כאבים) ומאפשר לנו להתעורר מהתנומה לזמן-מה. זה יכול לבוא לידי ביטוי בצורת הצטננות או התקררות במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע יותר, חלילה, תאונה וכו'. חומרת קריאת ההתעוררות תלויה בעד כמה אנו ישנים. האם אנחנו מנמנמים או חצי מעולפים?
 
זה יכול להישמע קשה, אבל החדשות הטובות הן שקריאות התעוררות אלה הן הדבר הכי טוב לנשמות רעבות. הן מתחננות להשם שינער אותנו למה שהרב אליעזר רפאל ברוידא אוהב לכנות: "מודעות רוחנית". ואז, לפתע פתאום, אנו מתעוררים המומים ולא מבינים – איך הגענו לכאן? מה אנחנו עושים? מה המטרה שלנו במקום הזה? לאן אנחנו הולכים? בסופו של דבר, התשוקות של הנשמה עולות על פני השטח. ואז, הכאבים של אחרי הניתוח נדחפים גם הם לתמונה. עכשיו הכאב של הנשמה מורגש גם על ידי הגוף. עכשיו אנחנו מתחילים להתחנן לעזרה. יכול מאוד להיות שנתפלל שהשם יסלח לנו על כמה עבירות שעשינו (ושאנחנו זוכרים), ויכול מאוד להיות שחלק מאיתנו יתחייבו לבורא עולם על התחלה חדשה. מה שזה לא יהיה, התפוגגות ההשפעה של חומר ההרדמה משיגה את המטרה. עכשיו אנחנו מוכנים לבקש את הקשר עם בורא עולם.
 
רבי נחמן מברסלב, רופא הנשמות, נתן לנו מרשם מדהים, בדוק ומוצלח: התבודדות! השיחה הפשוטה, הפרטית והאמיתית בינך לבין אלוקים היא, בנוסף למרשם המצוות שקיבלנו, הדרך הטובה ביותר לספק לנשמה שלנו את המזון הראוי לה. הרב שלום ארוש מתאר את עקרונות ההתבודדות בספרו בגן האמונה (כן, הספר ששינה להמון אנשים את החיים בכל רחבי העולם). למרות שרבים מכם קראו אותו, אני ממליצה מאוד לקרוא אותו שוב. זה ספר שבכל קריאה נוספת תמצאו תובנות עמוקות יותר מאלה שמצאתם בקריאה הקודמת.
 
השיחה עם השם היא הדרך הטובה ביותר שהנשמה שלך יכולה לבטא בה את מה שהיא צריכה. שעה אחת ביום, ואתה יכול להתחיל לחשוף ולגלות את מה שחשוב לך באמת בחיים. אתה משיג זווית ראיה רחבה יותר על נושאים שלא יכולת לפתור או לגשת אליהם קודם לכן. הכל נעשה ברור. הנשמה שלנו זקוקה לשעה הזאת כדי להיטען ולהתחבר בכל פעם מחדש עם המקור. ברגע שההתבודדות הופכת לפעולה יומיומית, הנשמה מתעצמת ונעשית מוארת יותר.
 
אז אתם מבינים שאתם כבר לא צריך את כל הצעצועים, המכשירים, וכל מה שהעולם הזה מציע לכם, גם לא את פרץ האנרגיות שבסופו אתם מרגישים שום דבר, ריקנות מוחלטת. במקום כל אלה, תרגישו שלווה פנימית שלא חשתם מעולם.
 
אל תשכחו, זה המרשם של ד"ר רבי נחמן: שעה אחת ביום והכאב נעלם.