הרצוי והמצוי ומה שביניהם

זהו, הגיעה שעת השין. שבוע לפני פסח ועוד לא ממש התחלתי לנקות. הלחץ מתגבר ומאיים לגלוש כמו סיר על האש, והמיליון ואחד תירוצים שמנסים להשקיט אותו, להנמיך את האש ולחזור לאיזון לא ממש עובדים.
 
"הרי רק לפני כמה חודשים עברת דירה" אני מזכירה לעצמי. "חסכת את כל המיונים והסדר ונשאר רק להעביר סמרטוט וזהו" אני ממשיכה לנסות להשתלט על הלחץ בחזה. אבל מי כמוני יודע שזה לא כל כך פשוט כשיש ילדים קטנים בבית. כמה שבועות לפני פסח אני מתחילה להבחין בכל הפירורים של החמץ שמביטים בי ממקומות לא הגיוניים בעליל.
 
"מה אתה עושה פה?" אני שואלת פירור של עוגייה בספרייה הסגורה של ארון הקודש.
 
"למה אתה פה?" אני מנסה לברר עם הבייגלה שנמצא בארון התרופות.
 
"ואיך למען השם אני אמצא את כולכם בתוך ים הדברים שיש לי בבית?!?" זעקתי הנואשת נזרקת לחלל האוויר.
 
מאמרים נוספים בנושא:
המדריך  למנקים
שעת השין – רגע לפני הרגע הגדול
להוציא לפסח את הנשמה
 
אני מתחילה להרגיש את התסכול גואה בתוכי.
 
"טוב, קדימה, תפסיקי ליילל ותתחילי לנקות" אני מעודדת את עצמי.
 
בתור התחלה, אני מחליטה ללכת על האזור הקשה ביותר, אחד מאלה שאני משתדלת לא לגעת בהם כל השנה, התנור. מיד עטיתי הכפפות על הידיים, מסכה על הפנים והנצרה של הסנט מוריץ הופשלה, ובשיא המוטיבציה אני ניגשת לעבודה.
 
"וואאאאא, וואאאאא" אני שומעת את התינוק בוכה מחדר השינה.
 
אני מנסה להתעלם ולנצל את הדרייב שיש לי כדי לתקוף את התנור הסורר, בתקווה שהתינוק יירגע מעצמו, אבל הוא דווקא ממשיך ביתר שאת והצרחות מתגברות.
 
טוב, אני לא חסרת לב, הוא בסך הכל בן חודשיים, תינוק חסר ישע שצריך אותי. הכפפות יורדות, אני שוטפת את ידיי וניגשת להרגיע את העולל. כשנדמה לי שהוא נרדם, אני יוצאת בשקט בשקט על קצות האצבעות מהחדר בתקווה שאוכל עכשיו לסיים לפחות את התנור, ועוד כמה ארונות אם אפשר.
 
אני שוב שמה כפפות ומביטה ללוע התנור במטרה לתקוף. "וואאאאא, וואאא" נשמעת היבבה המוכרת ואני כבר מתחילה להתעצבן.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
עבדים היינו… ועכשיו?!
לנקות את החמץ מהלב
 
בשלב הזה רק דבר אחד יכול לעזור לי: "מה יהיה השם? אתה לא רוצה שאנקה לפסח?" אני פונה לבורא עולם בחצי טרוניה חצי בקשה.
 
עברה שעה מאז שהתחלתי כביכול לנקות ועדיין לא התקדמתי במאום. בדמיוני ,בזמן הזה כבר הייתי אמורה לסיים לפחות כמה ארונות וחלק מהתנור, אבל המציאות עולה על כל דמיון.
 
בינתיים, אני מרגישה שאני מאבדת את המוטיבציה. הזמן עובר ועוד לא הכנתי צהריים לילדים והררי הכביסה גם הם קוראים לי. הבית דורש את שלו בעבודה השוטפת ולא מוותר לי לקראת פסח, ואני גם ככה לא מצליחה להשתלט עליו בזמן האחרון. אני מחליטה לעבור פרויקט, למשהו קל יותר, אבל מתעכבת כשהשכנה דופקת בדלת.
 
וככה עובר עוד יום, ושוב לא הספקתי להתקדם ממש בניקיונות. אני מרגישה עוד יותר מתוסכלת והעצב מתחיל לזחול לליבי.
 
בערב אני שוכבת בעיניים עצומות על המיטה ומנסה לנתח למה אני מתוסכלת ועצובה. אני מבינה שיש צד נפשי ומאוד דומיננטי בתהליך הניקיונות של פסח. אני מגלה שהתסכול שלי נובע, בעיקר, בפער שבין הרצוי למצוי. אני שמה לב שבמקום להיות כאן ועכשיו בהווה וב"יש", אני עסוקה ב"אין" או בעצם בכמה יש לי עוד להספיק. הפערים האלה גורמים לי מתח רב ולחוסר סיפוק. במקום להיות שמחה בהשתדלות, בכוונה, ברצון או במה שהספקתי, אני בוחרת להסתכל על החסר. הדמיונות והרצון למושלמות הם אלה ששולטים במחשבות שלי, בעוד שבמציאות אני בסך הכל צריכה להרפות ולבקש מהקדוש-ברוך-הוא להשלים את כל מה שלא הספקתי לעשות.
 
הרי חשוב לזכור את העיקר בכל ההכנות לקראת פסח, כלומר ניקיונו של החמץ שבתוכנו! לכן אסור בשום פנים ואופן ליפול לעצבות מהניקיונות. זאת לא כוונת המשורר, זהו היצר הרע שמתלבש עלינו וצריך להכיר את הנקודה הזו בתוכנו ולנטרל אותה בכל פעם שהיא עולה.
 
כולנו יודעים שאין דבר כזה מושלם. נספיק מה שנספיק, כולנו לפי יכולתנו. והכי חשוב, שנהיה בשמחה ונגיע לערב פסח בידיעה שזכרנו את העיקר והתגברנו על הטפל, ונזכה לצאת מהמצרים שלנו ביד חזקה ובזרוע נטויה.
 
 
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו.אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com