חתיכות של סבון

ערבי השבת של הקיץ מרגישים לי כמו ימים ארוכים במיוחד. כששבת נכנסת אחרי שבע בערב, אני מוצאת את עצמי עובדת כמו חמור עד הדקה התשעים ומגיעה לסעודה ממוטטת ועם הלשון בחוץ.

אני יודעת שאם הייתי מתחילה קצת לפני, לנקות בחמישי בבוקר ובערב לבשל מן הסתם ימי שישי שלי היו פנויים לבילויים.

אבל מה לעשות שהמצב לא ממש מאפשר, כי בחמישי יש דברים אחרים שצריכים להיעשות ובערב אני כבר כל כך גמורה מכל השבוע, שאני הולכת לישון ממש מוקדם ומקווה לקום עם כוחות מחודשים לקראת יום שישי הגדול והמאיים שמחכה לי.

ובאמת, אני כמו סופת טורנדו. מנסה לארגן את הבית ואת כל החפצים שאינם במקומם, חלקם הגדול יושב שם כבר כמה ימים בלי שאף אחד יטרח לגעת, או אפילו להסתכל עליהם, לג'נגל בין המכונה שצריך לתלות, לסיר הדגים עם הרוטב האדום והסמיך שצריך להתיז ולהזיז על הדגים, לתנור שמחכה לעוגה שתיכנס, לערימת הבגדים שצריך לקפל ולסדר בארונות, לטלפונים ולוואטסאפים שמסיחים את דעתי וגוזלים את זמני, ולילדים המתוקים שמוציאים אותי מדעתי.

וכך אני מוצאת את עצמי מתנשפת ונוטפת זיעה בכל רחבי הבית, אך בעיקר, צורחת וצווחת כל פעם על ילד אחר כשאני מתאכזבת מחדש שלא ביצעו מטלה שביקשתי, או שבלגנו מקום שכבר סידרתי, או שפשוט התיישבו לקרוא משהו ממש מעניין שגילו בערימות הדפים באמצע סידור שולחן הכתיבה.

שיא השיאים הגיע כשגיליתי ילדה שנרדמה במיטתה, באמצע סידור החדר, אגודלה תחוב בפיה ופניה חסרות הדאגה מתגרות בי, כמו מחדדות את הפער בין הרצוי למצוי במציאות שלי.

מאמרים נוספים בנושא:

חופשששש

הצלחתי לא לקלקל

איפה מחיאות הכפיים?

איך נראה אצלכם יום שישי?

הבית הכייפי של שבת

החלום של כל אמא, ואחות טיפת חלב

פאזל החינוך

אי נוחות מתוקה

אני מרגישה לבד, כל כך לבד. לאף אחד לא באמת אכפת ואני צריכה להוציא כל כך הרבה אנרגיות כדי להפעיל את האחרים שיעזרו, אנרגיות שאני מרגישה שאין לי ולכן אני צריכה את העזרה מלכתחילה.

התינוק בוכה ואף אחד לא מוכן לטפל בו. כשאני כבר מכריחה את הבת באיומים, אז אחרי חצי דקה הוא חוזר אלי כמו בומרנג ולי לא נותר אלא להוריד את הכפפות החד פעמיות מידיי בהכנעה. האקונומיקה תחכה וגם האמבטיה.

אני מניקה את התינוק והמוח שלי מריץ את כל הפעולות שעוד נותרו לי לעשות. הגוף מתעייף ומזיע רק מהמחשבות, ואני שמחה על ההפוגה שנכפתה עלי ומאלצת את עצמי להירגע ולנוח.

המסכנות מתחילה להידמות לעיסה סמיכה וחמה, מטיילת לי בגוף ומאיימת לייאש כל איבר ואיבר, מכווצת את אזור הלב ומחניקה את הגרון. אני סוגרת את סכר הדמעות. יש עוד עבודה לעשות עד המנוחה המיוחלת ואני לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק.

עד שמגיע רגע המקלחת המיוחלת, בה אני שוטפת את כל העייפות יחד עם הלכלוך של היום, הרגע בו אני יודעת שכמעט סיימתי ועוד רגע נכנסת השבת ואני יכולה להתחיל לשחרר, להירגע ולחייך… ובאותו רגע שהחיוך עולה על שפתיי, אני מבחינה בשאריות של סבון מוצק שהילדים שיחקו והרסו שנמצא בפתח הניקוז כבר שלושה ימים כשאף אחד לא טורח להרים אותו.

בבת אחת עיסת המסכנות חוזרת למלא את גופי והחיוך נמוג. שוב אני לבד. שוב לאף אחד לא אכפת. ושוב הבזבוז והזילות וחוסר ההערכה שולטים בכל.

אני אוספת את חתיכות הסבון שנדמה שחונקות את גרוני ומניחה אותן בצד, מתכוונת לזרוק לפח אחרי המקלחת.

כואב לי על הסבון המבוזבז, ואני חושבת האם יש משהו שאפשר לעשות עם השאריות שלו במקום לזרוק אותו. ואז, נזכרת במשחק ששיחקנו כשהיינו ילדים ושמאוד אהבתי. שמים בשקית חתיכת סבון וקצת מים וסוגרים אותה היטב בקשר, מתחילים לפורר את הסבון עד שנוצרות בתוך השקית מלא בועות של קצף. השקית נעשית נעימה למגע וריחנית ואפשר למשש אותה שעות רבות ופשוט להירגע. זה משחק הסבון שבשקית.

בין רגע אני מחליטה להכין שקיות כאלה לילדים. למרות הרוגז הקל שאני עדיין מרגישה, אני מתגברת ויוצרת ארבע שקיות משחק.

"הכנתי לכם משחק לשבת", אני מודיעה בחגיגיות והילדים שמחים ומתלהבים, וכל הרוגז שחשתי נעלם ומפנה את עצמו לקצת רגשות אשמה על הצעקות שהם ספגו היום ולהרבה אהבה והודיה.

אני גאה בעצמי. ברגע של הארה לקחתי את ה"רע" והפכתי אותו "לטוב", ועל הדרך גם הענקתי ושימחתי ושמחתי בעצמי ונזכרתי להגיד תודה על מה שיש. הצלחתי לצאת לרגע מהמסכנות, לשנות את זווית הראיה שלי והמעשה לא איחר להגיע.

החיוך חוזר אלי ואני זונחת את האכזבה שהרגשתי, נזכרת להעריך את היותי אמא לילדים כל כך טובים ומתוקים. פתאום, אני כבר לא לבד ושמחה ממלאה אותי.

זמן הדלקת הנרות מגיע כשחיוך גדול נסוך על שפתיי. הלוואי ואזכה להמשיך לחייך בשבת וגם לאחריה. כנראה עד יום שישי הבא….

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com