טירונים! יש קו סיום!
כמו מפקד שמזכיר לטירונים העייפים שלו שיש קו סיום באופק, כך נוהגים איתנו משמים, מזכירים לנו שוב ושוב את מילותיו הנצחיות של שלמה המלך ע"ה: גם זה יעבור!
"מחלקה, עצור! יחידת קשר להישאר כאן. כל השאר לבוא אחרי!"
כן, הוא מפקד מנוסה. הוא מעלה חיוך קטן על פניו כשהוא שומע את אנחת הרווחה של הטירונים. פעם גם הוא היה טירון, וכולם יודעים שכאשר יחידת הקשר מתבקשת לעצור למסע נותר עוד קילומטר וחצי, פחות או יותר, עד שיגיעו לקו הסיום. והוא גם ידע שהוא יכול להכפיל את קצב ההליכה. הידיעה שהסוף כבר נמצא בטווח הראיה החיה את הצועדים, הפיח בהם רוח חיים ורצון להמשיך עד הסוף.
לפעמים אנחנו מרגישים את הלחץ שפועל נגדנו בלי הפסקה וקשה לנו לנשום. עוד צעד קדימה מרגיש כאילו מדברים איתנו על משהו בלתי אפשרי. ולהתבונן על המשמעות של מה שעומד מאחורי מה שעובר עלינו זה כמו חלומות באספמיא. איך אפשר לנסות להבין שהכל לטובה כשהכל נראה כל כך רע?
אולי גם זה יעניין אתכם:
כל רגע נחשב
מחכים שזה יקרה
בדיוק בשבילי
ואז, פתאום משהו מחיה אותך, כאילו חיברו אותך למצבר והטעינו אותך. משהו קורה, רק שזה לא בהכרח מפחית את הלחץ, אלא נותן לך מרווח קטן לחטוף קצת אוויר לנשימה, למצוא בך אנרגיות אי-שם בתוכך. אתה יכול ללחוץ קדימה. אתה יכול להתבונן על הסיבה העיקרית של למה זה בכלל קרה. כמו המפקד שמזכיר לטירונים העייפים והתשושים שלו שיש קו סיום באופק, כך בורא עולם נוהג איתנו – שולח לנו משהו בדרך כדי להזכיר לנו את מילותיו הנצחיות של שלמה המלך ע"ה: גם זה יעבור!
זו הנקודה שבה האמונה היא כבר לא מעבר ליכולת ההשגה שלנו. המילים של הרב שלום ארוש מהדהדות שוב. הן מאפשרות לנו לאסוף את מעט האנרגיות שהצלחנו לגייס בהפסקה הקצרה, ולהפנות אותן למומנטום חדש. אז אנחנו יכולים להתבונן על למה דברים קורים כפי שהם קורים, למה הם קורים לעולם, למה הם קורים לעם ישראל,
ולמה הם קורים לי…
בנקודה זו מונחת הידיעה הברורה והקיימת – הקדוש-ברוך-הוא אוהב אותנו! גם אם אנחנו 'סוטרים' לו בפנים עם החטאים והעבירות שלנו, הוא מחזיר לנו עם חיבוקים גדולים.
מה היה קורה אם הייתם מכים מישהו? לרוב, הוא היה מחזיר לכם בחזרה. מה קורה כשאתם מחנים בצד הלא נכון של הרחוב את הרכב? מקבלים דו"ח, משלמים ושוכחים ממנו. ומה קורה אם החלטתם חלילה לשדוד בנק? מן הסתם, תשבו חמש-עשר שנים בכלא, שם תצפו רוב הזמן בתוכניות אירוח שישודרו בקופסה השחורה (טלוויזיה…)
נכון, יש דרך בעולם הגשמי הזה לתקן את העוולות שעשינו. אבל זה אף פעם לא אותו דבר כשאלוקים בתמונה.
למשל, כשאנחנו מגלים ששכחנו לכבות את המנורה הקטנה במקרר ביום שישי, מה קורה לנו? פתאום אנחנו מקבלים תזכורת מעצבנת ברגע שדלת המקרר נפתחת, 'יו, איזה טיפש, עכשיו אני מחלל את השבת' – אנחנו ממלמלים, מובכים, כואבים. הרגשות הללו הם העונש שלנו. אבל שוב, אנחנו רוצים לעשות תשובה, כאן ועכשיו. אה, זה השכר!
תראו איזה אבא אוהב יש לנו, עד כדי כך שהעונש שהוא נותן לנו הוא בכלל לא עונש אלא משהו חינוכי ומועיל. ברגע שאנחנו מבינים שמשהו שקורה לנו, או כשתכונה מסוימת צריכה תיקון, וזה לא משהו אקראי אלא מסר ברור מהבורא שאנחנו לא עושים משהו כמו שצריך, למשל כמו עם המנורה – אולי אנחנו צריכים לשפר את שמירת השבת שלנו? – אנחנו מוסיפים לרשימת הדברים שצריך לעשות ביום שישי בצהריים דבר נוסף: 'לכבות את המנורה במקרר'. ובשבת שלאחר מכן, אנחנו מקיימים את המצווה הזו כמו שצריך. כך אנחנו 'קוטפים' את השכר בעולם הזה ובעולם הבא.
אולי גם זה יעניין אתכם:
לקרוע את הטפט
קבוע אבל בטוח
תהיו כוכבים
העונש הוא חלק מהמצווה. החלק הקשה הוא הרגליים שמפריעות לנו במסע. כל פעם שאנחנו חוטאים אלוקים נותן לנו הזדמנות לנקות את הבלגאן שעשינו. הוא נותן לנו את ההזדמנות לשנות את עצמנו עד לנקודה שלא נחטא בדבר המסוים הזה שוב. חז"ל אומרים שאדם שבורח מהעבירה נחשב לו הדבר כאילו קיים מצווה.
אדם שמשנה את רשימת ה'מה שאני צריך לעשות' של שבת, יזכה במצווה של 'לכבות את המנורה במקרר' כל שבוע כל ימי חייו. זה גם השכר של העונש. וחז"ל אומרים שאין אדם עומד על דבר הלכה אלא אם כן נכשל בה.
אפילו ברגעים בהם נראה לנו שמה שאנחנו עושים הוא 'לא טוב' הקב"ה ממשיך לעטוף אותנו בחיבוקים האוהבים שלו, באהבה ובטונות של רחמים. הוא ממשיך להעניק לנו ואף פעם לא מוותר עלינו.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור