כאן מכבדים החלטות

יש עוד מחלה שהדור הזה סובל ממנה ומישהו לא טרח להזכיר? כן. הססנות. זרועות הספק הם המקום הכי טוב להתכרבל בו ולשמור על זכות אי ההחלטה, הם רק חלק מהסימפטומים שלה...

4 דק' קריאה

דוד גבירצמן

פורסם בתאריך 17.03.21

יש עוד מחלה שהדור הזה סובל
ממנה ומישהו לא טרח להזכיר? כן.
הססנות. זרועות הספק הם המקום
הכי טוב להתכרבל בו ולשמור על
זכות אי ההחלטה, הם רק חלק
מהסימפטומים שלה…
 
 
ההססנות היא מחלת דורנו! טוב, זו לא חכמה להטיל דופי בדור הנוכחי, משום שכל דופי כבר הוטל לפתחו. ההססנות הייתה מאז ומעולם נגע תורשתי של בני המין האנושי. דורנו המשופע באפשרויות מגוונות רק העניק קרקע פורייה לחלקת היסוסים פורחת.
 
דוגמה? בבקשה. סבב קניות קצר וצנוע, המצרכים כתובים שחור על גבי לבן. המעשה כשלעצמו נעשה זה מכבר אינספור פעמים. היצרניות השונות מוכרות, המותגים ידועים. ובכל זאת, המדפים המלאים מולידים כמו מחדש היסוסים. זה או זה, לכאן, לשם, לאן?
 
ויש קרקעות פוריות יותר. החלטה משמעותית הנוגעת לפרק זמן ממושך. כאן מתווספים פרטים נוספים, שיקולים מרכזיים וצדדיים. הצורך להחליט מאיים כמו החרב המתהפכת בשערי גן עדן. הבעיה בהחלטה שהיא חייבת להיות חד–משמעית. הספקות הם שעשוע, נדנדה שובבה של אפשרויות. בארצות הספק ניתן לקפץ על שתי חתונות גם יחד. לאחוז בשתי קצוות החבל, ולהנהן כן ולא בו זמנית. קרקע המציאות אינה מאפשרת את התענוג הזה!
 
מסיבה זו מעדיפים אנשים, לפעמים, להתכרבל בזרועות הספק, לשמור על זכות אי–ההחלטה. הצרה האמיתית מפציעה ברגע האמת. כשהצורך להחליט נעשה עובדה מוגמרת. אז, עושה האדם בהכרח צעד אחד, חורץ, קובע. אבוי! משום שברגע שלאחר מכן, מדפדפת התודעה אל העמוד הקודם ופוצחת בדיון מחודש של נכון או לא נכון. כאן, לרוע המצב, נכנסים לתמונה ייסורי מצפון. חרטות צורבות וסימולציות קסומות של 'אילו הייתי…'
 
ספק קטן  – שאלת קיום
 
אם לגעת בשורש, הרי שכל ספק בין צדדים שקולים, גם אם מושא הספק זוטר כביכול. הרי שהספק כשלעצמו כלל אינו זוטר. ספק הוא מפגש עם נקודת תוהו שורשית ומהותיות בעצם הוויית האדם והעולם. ספק הוא מפגש בין שני לוחות מציאות, ובמקום הזה, הדעת האנושית עלולה לצנוח אל תהום אינסופית של חוסר וודאות. ספק דרכו שמוליד ספק נוסף הפוער חלל תימהון עמוק יותר. וכשלא יודעים איך לטפל בו, החלל מעמיק ומעמיק אל יסודות ההוויה ממש.
 
כל אחד מאיתנו חווה אי פעם איך ספק קטן הופך בבת אחת לשאלת קיום עצומה. כשהתודעה נחשפת לשתי אפשרויות, לאי היכולת להחליט מי מהן נכונה – מתעוררת שאלת הקיום – האם יש בכלל דבר ודאי? השאלה הזו מנפצת בבת אחת את קרקע המציאות היצוקה ופוערת את תהום התוהו.
 
כשמדובר בהיסוסים הנוגעים לנפש – בחירת דרך חיים, אפיק מחשבה, או כיוון רוחני מסוים – הספק מערער את יסודות הנפש. אך כאן בדיוק טמונה גם הזדמנות פז. לעשות צעד התקדמות משמעותי באמת.
 
הספק מתעורר במקום בו נדרשת בחירה. ו'בחירה' כידוע, היא חלקת הקיום שהעניק בורא עולם לאדם. יכולת הבחירה במהותה היא התחום בו העניק הקב"ה לאדם מקום לפעול. מסר כביכול לידיו את המפתחות ואמר לו 'סע, איש צעיר'. ובמקום הזה קיימת סתירה. העולם כולו מצוי רק בידיו של הבורא, ועם זאת הוא נמסר לגמרי לבחירתו של האדם. הסתירה הזו מרכיבה למעשה כל חלק בבריאה. אין יצירה אנושית שאינה זועקת את הפרדוקס. האדם פועל ועושה, אפילו מחויב לעשות, בו בזמן שהכל ממש נתון אך ורק בידיו של הכל-יכול יתברך שמו.
 
על מנת להבין את הרעיון, נצעד מעט לאחור, אל שורשי הפרדוקס. נדבר על תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
 
התורה המורה את דרכנו בנתיבות החיים מורכבת מחלק שבכתב ומחלק שבעל פה. תורה שבכתב מפי עליון נמסרה למשה רבינו, משם ליהושע וכן הלאה. מה שנקרא 'תורה משמים'. את התורה הזו קיבלנו לידיים, ומעם ישראל נדרש רק להסכים לקבל. תורה שבעל פה, לעומת זאת, נוצרה דווקא מכאן, מתוך הנפשות הפועלות בעולם הזה. המשנה, הגמרא, המדרשים דברי חז"ל, ראשונים ואחרונים – התורה הזו מהווה למעשה את חלקה העיקרי של ההגות היהודית, הולכת ונרקמת לאורך הדורות מתוך כור הלימוד האנושי.
 
את התורה שבעל פה רשמו אנשים, ראשם בשמי רום אך גופם לגמרי כאן. תורה שבעל פה עוסקת בנבכי החומר, בגוף בנפש, בכסף ואפילו בפוליטיקה. תורה שבעל פה חודרת הנה, אל שכבת החומר הקשיח ביותר.
 
יש לתורה שבעל פה נקודת חולשה אחת – קשה לקבל אותה. בעוד שהתורה בכתב ירדה משמים כצו אלוקי נעדר עוררין, הרי שהתורה שבעל פה נכתבה כאן על ידי אנשים, ועל מנת לקבל אותה יש להאמין בדבריהם של חכמים. עמוק יותר: יש להסכים ולקבל שהאדם קיבל מאת הבורא את הרשות 'להרחיב' ולפרוס את התורה על כל תחומי החיים. להסכים שלאדם קרוץ חומר ניתנה הרשות להיות שותף במעשי אלוקים. לדבר הזה קוראים 'אמונת חכמים'. והתורה מצווה על כך בפירוש "ועשית ככל אשר יורוך".
 
לתת אמון באחריות
 
האמון שלנו בחכמים 'יוצר' בעצם את התרחבותה של התורה. הספק, לעומת זאת, בולם אותה. מהסיבה הזו חמור מאוד להסס אחרי קבלת הוראה מרב ומורה הלכה. מאותה סיבה אסור באיסור מוחלט גם לערער אחר מנהג יהודי והנהגה. הטלת דופי או ספק בהנהגה יהודית היא ערעור אושיות האמונה, משום שהאמונה מבוססת על אמון בסמכות שנתן בורא עולם בידי האדם, להרחיב את גבולות התורה ולהכיל אותה על כל פרט בבריאה. "המהרהר אחר רבו" אומרים חז"ל, "כאילו מהרהר אחר השכינה". שאלות על רב הן שאלות על הבורא, משום שהבורא בעצמו הוא שהאציל מסמכותו על האדם ללבן את התורה ואת האופן הנכון לקיימה.
 
אמונת חכמים בנוסחה הקלאסית מתייחסת אמנם לחכמי התורה, אך באותה מידה – יש להבין, שאדם מחויב להאמין גם בעצמו, בעובדה שבידיו ניתנה אחריות. שעל כתפיו מוטלת הסמכות לנקוט בדרך זו או אחרת. האדם נדרש להאמין בחלק התורה שמסר בידיו בוראו. וכאן נדרשת החלטה.
 
ההחלטה היא קיום מעשי של הבחירה. החלטה היא דילוג על פני תהום של ספק, קביעת מציאות בין שתי אפשרויות שקולות. לשם כך נדרשת הכרעה לכאן או לכאן. את כללי ההכרעה מעניקה לנו התורה. במקום בו ישנה הלכה ברורה, הנהגה או כל הוראה ישירה, נדרש מאיתנו ציות. המקום בו מצויה הבחירה שלנו, הוא היכן שאין צו ברור, שם אתה הוא זה שנדרש לקחת אחריות ולפסוק. במילים אחרות, לרשום פרק נוסף בתורה שבעל פה. פרק אישי מתוך אתגרי חייך.
 
החלטות יוצרות מציאות
 
ברגע שהתקבלה החלטה, אחרי שיקול דעת ברוח התורה ומתוך כוונה טובה, ההחלטה שלנו האישית הופכת למעשה לחלק מהתורה, חתיכת תורה שבעל פה. אחרי החלק הזה אסור להרהר – "כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר השכינה".
 
אם נבחן את עצמנו, נגלה כמה אחוזים מחיינו שרויים בתוך עננות של ספק. מסופקים ומהוססים לעשות או לא, לנסות אם לא. העבודה המרכזית של חיינו היא להכריע בתוך ספק. בכך אנו נעשים שותפים ליצירת שמים וארץ. קודם לבריאת העולם הייתה המציאות 'תוהו' – שאדם תוהה ומשתומם עליו (מפרשים). אחרי ה'תוהו' בא ה'בוהו' – בו הוא. ההבנה שכאן בדיוק מצוי השם. לאחר מכן נוצרת בריאה. גם להתהוותה של כל פעולה אנושית קודם תוהו, בוהו ומציאות. ההססנות קודם להחלטה היא הימצאות במרחב 'הבחירה החופשית', כאן אנחנו פוגשים עולם קודם התהוות, שההכרעה תיצור מציאות. את היכולת הזו העניק לנו בורא עולם על מנת שנעשה בה שימוש ראוי על פי כללי תורה והנהגה, ולאחר מכן מתוך החלטה ברורה, ללא ספקות, ללא היסוסים ובודאי שללא כל שאלות על העבר. אמירות כמו 'אילו עשיתי' 'אילו הייתי' מחוללות חורבן בעולם הנפש. הן מבקשות בעצם להשיב את המציאות לתוהו, מעין מבול מיניאטורי. על זאת נאמר "לא לתוהו בראה, לשבת יצרה". הקדוש-ברוך-הוא ברא את העולם לשם החלטות והכרעות שיהפכו אותו למציאות, לא על מנת שנשב כאן ונשתעשע במחשבות של 'לו הייתי רוטשילד'.  

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה