ככה אני מרגיש
לאט ולא בשקט נדחפה למושגי העולם גישת ה"ככה אני מרגיש!", לחיות את מה שבא לי ולא את מי שאני. רחלי רקלס תוהה לאן נעלם הקו המפריד בין מציאות לפנטזיה.
יש לי וידוי קטן.
ביום שיש האחרון ראיתי בעצמי צד שאני ממש לא גאה בו. התחוור לי (להפתעתי?) שיש לי אגו גדול מאוד. איך לא ראיתי את זה עכשיו, אתם בטח שואלים? ובכן, הוא כנראה משתמש בקסמי האקסטרים והטריקים של הקוסם ואומן האשליות דיוויד בליין… אתם מבינים? וחוץ מזה, שהאגו הזה כנראה קצת יותר חכם ממה שחשבתי, והוא מופיע בדרכים מוזרות ומשונות….
אני, למי שלא מכיר אותי, לא אוהבת בלשון המעטה הוראות הפעלה. בעיקר את אלה שבאות על מוצרים לבישול או אפייה. אז ביום שישי האחרון, הייתה לי חבילה של תערובת לעוגה יקרה וטעימה שרציתי להכין לכבוד שבת. לאופים הוותיקים שם בחוץ שקוראים את השורות הללו – כן, אני יכולה להכין עוגה בלי קופסאות שכאלה, רק שהתערובות, משום מה, ממש טעימות. אולי בגלל כל צבעי המאכל, הרעלים והכימיקליים שהן מכילות? אולי…
בכל אופן, על האריזה היה מתכון לעוגת שוקולד יאמי-יאמי, ואני החלטתי להכין אותה כי היא נראתה טוב וגם הייתה מהירה להכנה. בצידה האחורי של האריזה הייתה מדבקה לבנה גדולה עם ההוראות. כמי שדוברת אנגלית, אני מעדיפה לקרוא בשפת האם שלי, אבל מה לעשות שההוראות היו בשפה העברית? באותיות גדולות? שהמדבקה הייתה על ההוראות באנגלית?!? וזה לכל הדעות, שלי לפחות, מיותר ומטופש.
מאמרים נוספים בנושא:
בואו נחזור לעניין החשוב. סרקתי את ההוראות בשאת נפש כשהאף שלי כמעט נדבק לאריזה, חיפשתי את האותיות באנגלית (זוכרים?) והדבר הבא שעשיתי היה שהכנסתי לקערת המיקסר את כל המרכיבים, לחצתי והכל התערבב שם בפנים. רק אחרי שמרחתי את החמאה על תבנית האפייה, שמתי לב שלא הכנתי את העוגה כמו שהיא הייתה צריכה להיות (הוראות אפייה?!). התברר לי שאת אבקת הקקאו הייתי צריכה לפזר על העוגה, ולא להכניס לתערובת. כי כמו שאתם יודעים, אבקת קקאו לא ממותקת היא מאוד, אבל מאוד, מרה. נפלא. כבר באותו רגע הבנתי שהילדים לא יאהבו עוגה מרה. אז מה עשיתי? הנורה כבר דלקה לי מעל לראש! יש לי שוקולד במקרר, אמיס אותו, אמרח על העוגה… יש! (אני יודעת, זה נשמע מאוד מגוחך…).
לפעמים, כך הבנתי מאותו מקרה, אני פשוט מעדיפה לעשות מה שאני מרגישה במקום להישמע להוראות ולקבל את התוצאות הטובות ביותר.
המושג של "לעשות מה שאני מרגיש" מלווה אותנו בחיי היומיום ולאחרונה גם בידיעות מרעישות, בעיקר בתקופה האחרונה.
למרות שאני מעדיפה להתרחק מכל מה שקשור ידיעות 'חשובות' ומהמיינסטרים התרבותי-חברתי-חדשותי ולהיחשב לאחד מבורי ועמי הארץ, משל היו כל אלה מגיפה מדבקת ומרושעת, לפעמים אני מוצאת את עצמי שקועה בשורות ובכל מה שביניהן בכל הקשור לסיפורים, כמובן עם כאלה שאפשר לדוג מהם מסרים חשובים. לאחרונה זה קרה לי כשקראתי כתבות על אישה בשם רייצ'ל דוליזל, מנהיגת ארגון השחורים NAACP בוושינגטון ופעילת מוכרת נגד גזענות ובעד זכויות האזרח, שהציגה את עצמה עד לא מזמן כאפרו-אמריקנית ובסופו של דבר התברר שהיא אישה לבנה.
שנים היא התחזתה לאישה שחורה, קיבלה מלגה מלאה לאוניברסיטת הרווארד כאישה שחורה, הייתה דוברת הנשים השחורות בארגון בראשו עמדה, למרות שלארגון הזה אין שום בעיה עם אנשים לבנים שעובדים עבורם. למעשה, את הארגון הזה הקימו שלושה אנשים לבנים, שאחד מהם הוא יהודי.
והנה החלק המעניין. היא תבעה את אוניברסיטת הרווארד כאישה לבנה בגלל אפליה, מלגות והזדמנויות שלא ניתנו לה בגלל צבע עורה (???) ועבודת אומנות שלה שלא זכתה למקום של כבוד אצלם. היא מכחישה את הקשר עם הוריה וטוענת שהם בכלל לא הוריה. מוצאה, כך היא אומרת, הוא שילוב של לבנה שחורה ואינדיאנית, בערבוב של יהודייה וערבייה, ובכלליות, היא מזוהה עם היותה אישה שחורה. היא גם טענה שהייתה קורבן לפשעי שנאה, למרות שלא נמצאו שום הוכחות לכך. באחד הציוצים שלה בטוויטר היא צייצה שהיא "טרנס-גזע" – אדם שנולד לגזע הלא נכון והחליט לבחור בגזע מסוים ולהשתייך אליו.
אולי גם זה יעניין אתכם:
היו כאלה שפרגנו והיו כאלה שממש לא אהבו את הרעיון, ואפילו טענו שהיא ניצלה את מצב השחורים לטובות אישיות ומכל העסק הזה נהיה סקנדל אחד גדול, והעיר וושינגטון נבוכה… לי, בכל מקרה, זה נראה כמו נושא עמוק והעובדה שהחברה הופכת סלחנית ולא מתקוממת על כל השינויים המוזרים האלה שהעולם חווה, באמת מפחידה אותי.
רייצ'ל הראתה לעולם כולו שאדם הוא מה שהוא מרגיש שהוא, בלי שום קשר ואחיזה למציאות למה שהוא אומר. כך חיים להם היום אנשים עם גישת "מה שאני מרגיש הוא המציאות שלי".
אבל איפה הקו המפריד בין מציאות לפנטזיה? האם כולנו חיים בארץ הפלאות של אליסה, מקום בו המציאות הוא בדיה של דמיונות האנשים החיים בו?
מה קרה לנכון וללא נכון? וממתי זה הפך לכזה פוליטקלי קורקט לומר – 'חבוב, אתה לא באמת שחור רק בגלל שאתה מרגיש ככה…" אבל מי פוצה פה ואומר משהו? מישהו מעז לקרוא תיגר על הדמיון הפרוע הזה? לא כזה שאני מכירה.
אנחנו חיים בעולם שכבר אין בו נכון ולא נכון. אנשים מרגישים שהם יכולים להתנהג איך שהם רוצים ולעשות כמעט כל מה שהם רוצים, ולהצדיק את זה עם "זה מה שאני מרגיש".
וזה באמת מפחיד.
"רייצ'ל רצתה להיות מישהי שהיא לא. היא בחרה לא להיות היא עצמה, אלא להציג את עצמה כאישה אפרו-אמריקנית, וזה פשוט לא נכון", אמרה אימה בריאיון בו נחשפה זהותה האמיתית של רייצ'ל.
ולעניות דעתי, זה אומר הכל.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור