כמה שעות עם כנפיים של מלאך

אני מרגישה על גג העולם ואני לא
מפחדת להעיז לקפוץ ממנו, כי בינתיים,
כבר כמעט צמחו לי כנפיים של מלאך.
כמה שעות כאלה מסדרות לי את היום,
אלא שדווקא אז קורים דברים מאוד לא
צפויים…
 
 
בשבועות האחרונים אני מנצלת את רגעיי כעקרת בית, ושומעת שיעורי תורה בזמן הבישולים והכביסות. אני מסתובבת בבית כאחוזת תזזית, מרימה גרביים, צעצועים ובקבוקים. הנגן מטלטל לו בכיסי, משמיע מחכמות התורה, וכמו שאומרים "מעיף לי את הראש".  
 
לפעמים, כשאני שומעת איזה חידוש שאני רוצה להטמיע, אני חוזרת שוב ושוב על אותו השיעור. זה מין טריק כזה שאני מנסה, בכדי שאולי, מתוך השינון, אצליח באמת להבין וליישם את החומר הנלמד.
 
בזמן השיעור, כשיש שקט בבית, יחד עם הרוגע שמשרים עלי הסדר והניקיון, נפתחים לי גם עולמות חדשים והבנות מופלאות. אני מרגישה כמעט כמו בן אדם חדש. אני רגועה, שלמה, מחוברת למהות שלי, מלאה בהודיה, שמחה במה שיש לי ובמי שאני.
 
בד בבד, אני גם מבינה איזה דרך יש לי עוד לעבור וכמה טעויות ביצעתי בשוגג, וקצת מצטערת על העובדה שלא השכלתי בעבר וחייתי בחוסר מודעות, ועל כל הזמן המבוזבז והנזקים שבודאי גרמתי. אבל אני מלאת תקווה לעתיד. עכשיו כשאני יודעת ומבינה, כשהכל כל כך בהיר וברור, אשתפר ואעבוד על מידותיי. זה בטח לא יהיה קל, אבל יש לי את התמיכה של הרב ושל הקדוש ברוך הוא. ואני מתנחמת בכך שלמדתי שאני לא היחידה שמרגישה כך, זהו טבע האדם, כולנו כאלה. אני לא לבד…
 
אחרי כמה שיעורים, נדמה לי שהבנתי את העיקרון וגם את השפה. כשאחותי מתקשרת, אני מצליחה לייעץ לה עצה, ישירות ממשנתו של המבין הגדול לנפש האדם, הפסיכולוג האלמותי – רבי נחמן מברסלב, ואפילו מצליחה לעזור לה.  אני מרגישה על גג העולם ואני לא מפחדת להעיז לקפוץ ממנו, כי בינתיים, כבר כמעט "צמחו" לי כנפיים של מלאך.
 
אלא שאז…
 
מגיעה השעה בה הילדים חוזרים, ומהבנק מתקשרים, וחמותי רוצה שנבוא לשבת ואמא שלי גם, והתינוק צורח, והבעל מדוכדך כי חלש בעסקים היום, וערפל סמיך מתחיל להתפשט בשמים הבהירים שלי…
 
ואני, לא מבינה איך זה קרה. הרי הייתי כל כך מוכנה להתמודד! אז איך קרה שחזרתי לכל דפוסיי הישנים? שוב התעצבנתי וכעסתי, התעצבתי והתייאשתי, העלבתי ופגעתי ולא התאפקתי… ושוב מחשבות לא טובות עולות, ואני מרגישה כישלון.
 
לפני השיעור נהגתי כך מחוסר מודעות. טוב, על זה עוד אפשר 'לסלוח, נכון? אבל עכשיו, כשאני יודעת, זה כבר עובר את גבול הטעם הטוב. זה כבר כמעט חטא. והכי גרוע, זה מכוון לאנשים שאני הכי אוהבת… ומכנפיים של מלאך אני מרגישה שאני נמשכת לצד האפל ושוב מפקפקת בעצמי: האם אני יכולה? האם זה בכלל אפשרי?
 
כשבעלי מגיע בערב, אני מתנפלת עליו בעיני עגל דומעות. הוא מסתכל עלי ברחמים, ומסביר לי לאט, כמו לילדה קטנה, שזו תופעה מוכרת מאוד.
 
"אנחנו בדרך", הוא אומר. "העבודה אף פעם לא נגמרת. זהו אימון אינסופי. את כרגע בתהליך. את לומדת, מנסה, משתדלת, ועל זה יש לך שכר גדול מאוד בשמים. תחזרי ותתחילי מהתחלה, והכי חשוב אל תתייאשי – כי אין יאוש בעולם כלל. זה הכל בדמיון, זה היצר הרע שרוצה לבלבל אותך. זה חיצוני, זה לא את, המהות שלך באמת. ובעצם הכל טוב והכל לטובה".
 
הילדים ישנים, והבית שוב מסודר, ואני נרגעת והשמחה מתפשטת בתוכי ואיתה גם התקווה… כי מחר הוא יום חדש!