כשנגמור עם כל הסידורים

במבוך הסידורים שנושרים עלינו
בכל בוקר מתקרת המציאות, ממתינה
מאחורי הסיבוב תקווה שקטה, שזהו
הפלונטר האחרון שנאלץ לפתור…
רק שהיא מאכזבת ובגדול!
 
 
תקווה עמומה מלווה את האנושות מאז היותה. אלפי פעמים הספיקה אותה תקווה להוביל אנשים אל האכזבה שהמתינה להם בסופו של מסע. ובכל זאת, עד היום רבבות נמנים על קהל מאמיניה. במבוך הסידורים שנושרים עלינו בכל בוקר מתקרת המציאות, ממתינה מאחורי הסיבוב תקווה שקטה, שזהו הפלונטר האחרון שנאלץ לפתור. התחושה הזו שמדגדגת בלב בכל פעם שאנו עומדים לפתור סיבוך נוסף בחיים, יש בה קסם מבטיח כמו קלף מסתורי בקמע חתום. יש בה תמימות כמו זו השוכנת בעיניים גדולות של ילד המבטיח שזהו הממתק האחרון שהוא מבקש היום. ומשום מה תמיד, אבל תמיד, רגע אחרי שסיימנו לפתור את הבעיה האחרונה שעמדה על הפרק, מתגלה בשטח צרור טרי של בעיות זהות. והסיבוב הנצחי מחדש את מסלולו.
 
ויש לפעמים שנמאס לנו וזהו. נמאס לקום בכל בוקר למרוץ סידורים נוסף. נמאס לסתום מבוקר ועד לילה חורים קטנים וגדולים בכיס הכלכלי, לתקן אלף פעמים יחסים בין-אנושיים, להחליף בפעם הרביעית ברז דולף, למלא טפסים מעצבנים של העירייה כמו שעשינו לפני שנה, או לשלם בדואר חשבון כפול מלווה בהתראה אחרונה. נמאס, משום שבפעם האחרונה שנשמנו לרווחה בתום סידור זהה, האמנו בכל לב להבטחה המתוקה שלחשה באוזנינו שאת הטופס החתום הזה, זו לנו הפעם האחרונה שניאלץ להתרוצץ בגין זוטות כמו אלו. והיא אכזבה בגדול…
 
מרקם חיים מחוספס 
 
מרקם החיים מורכב מהמון גבשושיות. תמיד יש באופק נושא טורדני ממתין לטיפול. ממתין וממתין כמו בועה מתנפחת, עד לרגע בו הוא מאיים בפיצוץ ואנו נפנים לטפל בו. בדמיון, אנו רואים את החיים הטובים חלקים כמו עור של תינוק. חפים מכל בעיה וצורך, זורמים על מי מנוחות. נדמה לנו שרק אי אלו גבשושיות בלתי פתורות מונעות מאיתנו את חווית החיים בעצמם, לכן את מיטב הכוחות אנו מגייסים להתגוננות מפני כל אותן בעיות. אנרגיות אדירות יותר מתרוקנות בדרך אל פתרון הבעיות. בזמנים הארוכים שאנו נושאים אותן על כפיים, מטפחים אותן בחשיבה שלילית, הרגשה רעה ודאגות.
 
כשהסידורים השונים מתפרשים כבעיות שיש לפתור, הרי שאנו בעיצומו של מרדף. לנצח נהיה רדופים. על צווארנו מאיים הצורך הבא שעלול להתעורר, משטה בנו האשליה שיום יבוא ונהיה אחרי כל זה. התייחסות שכזו לנטל החיים הופכת אותם לעבודת פרך. במצרים עמלו בני ישראל בפרך. ומצרים העתיקה עודנה נושפת בעורפינו גם בהווה.
 
בין עבד לבן חורין
 
מה ההבדל בין עבד לבן חורין? שניהם מועסקים במשרה מלאה. עובדים מבוקר ועד לילה, מזיעים על משמרתם, טורחים ומתאמצים ובקושי מספיקים לישון. ובכל זאת, לאחד חיי פרט יפים, דרור וחירות. והאחר עבד עולם, משועבד עד כלות הנפש.
 
עבד הוא האיש העמל רק עבור אדונו. בן חורין הוא האדם העמל עבור עצמו. עבדות איננה מאמץ פיזי כזה או אחר, זוהי שלילת המרחב האישי. אין לעבד עולם משלו, כל חייו מוקדשים לאדונו. בן חורין הוא האיש שעמלו כולו עבור עצמו. המאמץ הגדול ביותר לא ייחשב למשא בשעה שהוא נעשה עבור רווח אישי.
 
בני ישראל במצרים נחשבו לעבדים. פרעה ונוגשיו רדו בהם בפרך. הם עמלו בעבודה לא להם. גלות מצרים הייתה בעיקר שלילת הזהות היהודית. התחושה הנוראה שכל חיי מוקדשים לשיגעונותיו של רודן אכזר. המחשבה שהעמל כולו מנותב לתועלת מצרית – זוהי תמצית גלות הגוף והנפש.
 
החשיבה הגלותית הזו מלווה גם את עולמנו העכשווי. פרעה הוא קליפה חשוכה שאוחזת את הנפש בעורף. זוהי המחשבה הקודרנית שמלווה אותנו בעקשנות, משדרת לנו בעורף שכל מה שמפריע מיותר לגמרי. יש להיפטר ממנו כמה שיותר מהר, וחבל על כל רגע שמתבזבז בדרך אל הפתרון. ההתייחסות אל תסבוכות המציאות כאל גבשושיות המסתירות את נוף החיים, היא גישה גלותית השוללת מאיתנו את הזכות הבסיסית ביותר – לחיות.
 
מתסמיניה הבולטים ביותר של גלות מצרים היא ההתייחסות למרכיבי החיים כאל נטל זר ומיותר. התפישה המעוותת שסידורים ובעיות מזדמנות הם מחסום מרגיז שיש להתחמק ממנו – היא תמצית הגלות.
 
שער היציאה מגלות מצרים הוא אותו אחד דרכו נקלענו אל הכלא המצרי. בן חורין הוא האיש שעולמו חף מכל נטל זר. יש בעולמו של בן החורין את אותם סידורים, בעיות ותסבוכות המרכיבות את העולם הגלותי, ובכל זאת, בן חורין הוא, ציפור דרור בשמים תכולים. בן חורין הוא האדם שמבין באמת שכל הסידורים והבעיות אינם גורם חיצוני המפריע את רצף החיים. אלו הם החיים בעצמם. עבור העיסוק הזה נבראנו, רק שיש צורך לעסוק בו באופן נכון יותר.
 
גאולה או פריקת עול?
 
כשמדברים על גלות ועל גאולה עולה בהכרח השאלה: מה עושים על מנת להיחלץ מן הגלות? וכשמדברים על הדרכים העשויות להוביל אל הדרור, מתעורר דימוי לא נעים לפריקת עול. גלות, כמו כל עול, מעוררת בנו את יצר הדרור הדורש להתרומם ולהעיף מהגב את הנטל הגלותי. בית הכלא של דרישות המציאות מוליד בנו יצר פורק עול. שאגה פנימית של נער מתבגר 'די, נמאס לי וזהו'! פריקת עול סותרת את האמונה. גלות אף היא איננה תכלית. איך, אם כן, פוסעים לקראת גאולה מבלי לפרוק עול?
 
ובכן, ההימלטות שלנו מפני נטל החיים יש בה בהחלט פריקת עול. התשוקה לחיות במציאות אחרת, לברוח מהעולם ומצרכיו האינסופיים עלולה בהחלט להיחשב בריחה מפני ההשגחה. דוד המלך התייחס ליצר הזה במזמוריו באומרו: "אם אסק שמים שם אתה ואציע שאול הנך" – להיכן שאנסה להימלט אפגוש אותך בדיוק שם. וכשמבינים שבעל בית אחד מנהיג את העולם, נופל גם אסימון נוסף ומבינים שבעל בית אחד בלבד מעביד אותנו כאן. ואין זה משנה באיזה תחום.
 
נטל החיים על כל גווניו הוא נטל אלוקי. עולם של השגחה הוא עולם בו יש בוס אחד שמחלק תפקידים. המסע הנצחי בין מהמורות המציאות, מנקודת מבט מושגחת, הוא מסע קדוש של עבודת הבורא. ההתקוממות הפנימית של 'נמאס וזהו' היא פריקת עול מצויה, והגורם העיקרי לאותו יצר מרדני הוא פרעה.
 
קליפת פרעה מחדירה בנו את התחושה שמי שמריץ אותנו כאן מעיסוק לעיסוק, רודה בנו ודורש בכל בוקר לפתור פלונטר חדש – הוא פרעה. הרודן הזה משתלט על התודעה שלנו, משדר על גלי המחשבה את שיגעונותיו. המטלות אותן מטלות הן, הסידורים אותם סידורים, פרעה רק משדר מתוך העורף את תשדיר האימים. הוא צועק בטירוף שהכל עומד לקרוס אם לא תעשה בזמן, העסק גמור אם לא תפעל נכון, וחייך בסכנה מוחשית אם לא תעמוד היום בתור לרופא.
 
נכון, המטלות הללו אמורות להיעשות על ידינו. אבל הבוס, בשום אופן איננו פרעה. את נטל החיים אנו נושאים רק עבור בורא עולם. זהו הפרויקט האישי שלנו, זה שהופך אותנו שותפים של ממש בבריאה האלוקית. גלות היא תודעה מוטעית. חשיבה מעוותת כאילו בעל הבית הוא פרעה. הסימפטום הראשון של חשיבה גלותית היא התחושה שהכל נעשה כאן לחינם. הגישה האגבית לעיסוקי החיים היא גישה של עבד. עבד עושה הכל על מנת לגמור את הדברים כמה יותר מהר. מי שעסוק בפרויקט אישי, פועל בכל פרט מתוך שימת לב, רגש, וחירות פנימית.
 
גלות מצרים מבקשת לשלול מאיתנו את החלק האישי ביותר. לגרום לנו לחיות את החיים רק על מנת של לסבול מהם. את החיים בעצמם אנו עלולים להחמיץ תוך כדי המרדף לחוות אותם נקי יותר.