למה פניתי ימינה?

שלוש פעמים בשנה אני נוסע עד אומן
לרבינו, שני לוחות הברית, אחד אלוקינו
ולדוד המלך לא באתי כבר 20 שנה?!?
אני חייב למצוא תיקון לפני שהמשיח מגיע,
אחרת איך אסתכל לו בפנים?
 
 
זה היה באחד הימים האלה שהמוחין דקטנות בא בגדלות. מהבוקר הגוף שלי פעל באופן אוטומטי, שום פעולה לא נעשתה מרצון. וכך, על אוטומט, הגעתי לתפילת שחרית, יותר נכון רק הגוף שלי הגיע כי הראש שלי היה במחוזות אחרים לגמרי, כמו איך נגמור את החודש? ואז התחלתי לדמיין, יותר נכון לקוות, אולי בזכותו של בר יוחאי, שאזכה בלוטו ב-26 מיליון שקלים כמניין שם הוויה… מזל שנזכרתי בדברי רבי נחמן מברסלב שאי אפשר לחשוב בו זמנית שתי מחשבות, אז גירשתי את המחשבה הזו במחשבה אחרת: איך הכי טוב לחלק את המעשרות מ-26 מיליון? בעצם מסכום כזה אפשר בקלות לתת חומש, לא?
 
למציאות ולתפילה חזרתי בדחילו ורחימו רק אחרי שנזכרתי שקיבלתי על עצמי לא לשלוח יותר לוטו, כי אם בורא עולם רוצה הוא יודע מה מספר חשבון הבנק שלי, ובינינו, מה זה בשבילו 26 מיליון?
 
נגמרה התפילה ובאוטומט גם הגעתי לשיעור הדף היומי, ישבתי בשיעור כמו זומבי, שמעתי את הרב מדבר ב"אקו" ולא הבנתי כלום, וכמה שלא ניסיתי לאחוז בגמרא ולעקוב החבר'ה שוב ברחו לי. המשנה היחידה שהצלחתי לשמוע בבירור הייתה "רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות…" אמרנו קדיש ונגמר השיעור.
 
כהרגלי בקודש פניתי לעבודת החול, בדרך למשרד נכנסתי לדיכאון קליני, הבנתי שלפני שהיום הזה הולך לאיבוד אני חייב לעשות משהו מועיל ודחוף. החלטתי לנסוע לכותל, קצת תהילים והרבה התבודדות, תיקון הכללי שיעזור גם לתיקון הכלכלי והשם ירחם. תכננתי שכשאסיים שם אסע ישר לבית, לפחות אוכל לעזור לאשתי עם הילדים. הכותל עשה את שלו ואני יכול ללכת.
 
נכנסתי לרכב עם הרגשה הרבה יותר טובה מאיך שהתעוררתי, אך עדיין, הרגשתי מועקה גדולה על הלב שלא הניחה לי, הרגשתי געגוע עז אבל לא ידעתי למה, או יותר נכון למי. ביציאה מהכותל פניתי ימינה לכיוון הר ציון, וככל שהתקדמתי בעליה גם המועקה התקדמה בעליה ומצב רוחי חזר לירידה.
 
לא יודע מה גרם לי להסיט את ההגה ולפנות ימינה, אבל בכל אופן זה מה שעשיתי, החניתי את הרכב והחלטתי לטייל קצת באזור. האמת שלא ממש החלטתי כי הרגליים לקחו אותי לאן שהן רצו, וכך נכנסתי למבנה ישן. הערבי שישב בפתח הסתכל עלי כאילו שאני אשם שהוא שם. המשכתי עוד קצת פנימה, לא היה לי מושג איפה אני, ולפתע אני מוצא את עצמי על ציונו של דוד המלך.
 
'יו, לא הייתי כאן מאז שעשינו חאלקה לאחי הקטן שמתקרב כבר לגיל 30', חשבתי לעצמי, 'איך לא הייתי כאן יותר מ-20 שנה? השם ירחם עלי…'
 
השתטחתי על הציון ובלי יכולת לשלוט בעצמי התחלתי לבכות ולבקש סליחה מדוד המלך שלא באתי לבקר אותו הרבה זמן. חשבתי לעצמי איזה חסר רגישות אני,  ארבע פעמים בשנה לפחות אני נוסע לרשב"י במירון, שלוש פעמים בשנה אני נוסע עד אומן לרבינו, שני לוחות הברית, אחד אלוקינו ולדוד המלך משיח צדקנו לא באתי כבר 20 שנה?!? אני חייב למצוא לעצמי תיקון לפני שהמשיח מגיע, אחרת איך אסתכל לו בפנים?
 
תוך כדי בכייה והתנצלות התחלתי לקרוא תהילים ותוך שעתיים סיימתי את כל הספר. הרגשה נפלאה הציפה אותי, ו'באורות' של דוד המלך התחלתי להתפלל על כל עם ישראל שיחזרו בתשובה במהרה בימינו אמן, ושנזכה לגאולה השלמה על ידי משיח בן דוד.
 
כשהרמתי את הראש מהציון, 'האורות' הגבוהים שלי כמעט סנוורו את כולם. מימיני ראיתי כומר מצטלב מול קברו של דוד המלך, שפשפתי את העיניים בחוזקה, חשבתי שאולי הדמיונות מהבוקר חזרו לי, אבל לא! זאת לא הייתה הזיה אלא מציאות גמורה. ועוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, הוא יצא ולמתחם נכנסו שלושה תיירים – שני גברים ואישה. גם הם השתטחו על הציון ומלמלו באנגלית. בנעימות הסברתי להם שהאישה צריכה לעבור לעזרת הנשים, ואחרי שהיא יצאה ניסיתי להבין מי הם? ומאיפה הם? ולמה הם בכלל באים לכאן? הם הציגו את עצמם כג'ון וגרישה מטקסס והם כאן כדי להתפלל אצל דוד המלך. מעניין.
 
ואז חשבתי לי, שבכל חסידות מאמינים שהאדמו"ר שלהם הוא המשיח אבל, בינתיים, מה שבטוח זה שהמשיח הוא בן דוד. אז מכאן, יהודים יקרים, אני קורא לכם – בואו לדוד המלך! כל תפילה אצלו חשובה לעם ישראל.
 
כי באותו בוקר הבנתי שדוד מלך ישראל חי וקיים, מחזק אותנו שנחזק אותו, ובמציאות החצויה של חצות – נעורר השחר אל החשת הגאולה, אמן כן יהי רצון.