לשון מדממת

בחיים כמו בחיים, את המסרים
הכי יפים לומדים על הבשר עם הרבה
כאב. לי זה קרה עם הלשון פלוס
כאב פלוס דם, ומיד לאחר מכן השיעור
המאלף והכמעט מעלף.
 
 
היום קיבלתי שיעור מזורז ומאלף בכל הקשור לסיבה ותוצאה. אני לא בטוחה איך זה התחיל בכלל, אבל איכשהו בעלי ואני, תוך כדי הפטפוטים בשיחה, הגענו לחיים מ'הגלגול הקודם', כלומר החיים לפני החזרה בתשובה. נזכרנו בזוג חברים, ושוב, תוך כדי הדיבורים והפטפוטים, התחלנו לדבר על קבוצת חברים מסוימת.
 
בעלי אמר לי שלאדם מסוים לא מזמן נולד תינוק ואני מאוד שמחתי לשמוע את הבשורה הזו. ואז הוא התחיל לדבר על אדם אחר שנראה כאילו לא היה שייך לנושא, או כך חשבתי. כשלפתע, מסיבה כלשהי, הוא פשוט שתק ולא היה מוכן להמשיך לדבר על זה יותר.
 
"זה שערורייתי", הוא אמר עם חיוך שובבי וזיק לא מוגדר נראה בעיניו.
 
שערורייתי?????? הלסת התחתונה כמעט הגיעה לי לברכיים. אני אוהבת שערוריות!
 
"תספר לי" ביקשתי ממנו, מוכנה לשמוע את כל הפרטים העסיסיים.
 
"אני לא יכול" אמר פתאום בתמימות כזו, "זה יהיה לשון הרע!"
 
מאמרים נוספים בנושא:
וכמה דמעות נשפכו?
לשון  חמקמקה
לשמור על זכות השתיקה
 
"לא, מה פתאום, זה לא לשון הרע", ביטלתי את דבריו בהינף דיבור. "ואל תהיה פתאום כזה צדיק!"
 
"מצטער, לא יכול".
 
"ספר לי, ספר לי, ספרררררררררררררר ליייייייייייייייייייייייייי!!!"
 
"לא".
 
הבנתי שככה זה לא ילך, אז עברתי לתוכנית מגירה ב' – האיומים. "אם לא תספר לי, אכאיב לך!" והתחלתי לנער את היד שלו כמו ילדה קטנה, "ספר לי………." הניעור הזה עצבן אותו, אבל בסוף הוא ויתר וחשף את הסוד ששמר בליבו קרוב לעשר שנים על אותו אדם.
 
"זהו?!?!?!? זה הכל?!?!?!?" צרחתי עליו. נשמתי עמוק ונשענתי על הכסא," החשיפה? התגלית?" עכשיו אני זו שהתעצבנתי, במיוחד אחרי שהניעור של היד הכאיב לי לא פחות מאשר לו.
 
החיים ממשיכים, וכך גם אני. הכביסה צרחה לי 'תפסיקי להתעלם ממני ותעשי משהו בנידון…' לא יכולתי להתעלם ממנה. גם לארגזים שהיו מפוזרים בכל מקום בבית, אנחנו עוברים דירה בימים הקרובים, היו טענות שאי אפשר היה להתעלם מהן. והדברים האלה שלא צריכים אותם ואורזים ועוברים איתך מבית לבית… גם הם היו שם, מעיקים ומציקים עם המבט המוזר שלהם.
 
בין האריזות והטיפול בתינוק המתוק והמקסים שאוהב להיות 18 שעות על הידיים, החלטתי לפנק קצת את עצמי ולאכול משהו. ביחד אחת התינוק ובשנייה האוכל, ועל השולחן רשימת הדברים שאני מוכנה לסמן 'וי' לצד אלה שעדיין לא סיימתי. אני לא יודעת אם זה היה בגלל שחלמתי בהקיץ, כי כבר לא שמתי לב למה שאני עושה…
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
לשונות  חמקמקות
משימה בלתי אפשרית?
 
ואז, לפתע פתאום, אייייייייייייייייייייייייייי!
 
צרחתי כמו מטורפת, ומרוב כאבים כמעט שהתעלפתי (כן, כשהתינוק על הידיים שלי). מיד הבנתי שנשכתי את הלשון בצורה לא רגילה, עד כדי כך שנוצר חתך עמוק, כנראה בגלל שלעסתי כמו סוס, רק השם יודע…. התחלתי לייבב כמו ילדה קטנה כשהדם ניגר מהפה שלי על השולחן.
 
בעלי היקר לא היה בסביבה לנחם אותי. ואם הוא היה, בטח היה צוחק מאחורי גבי באחת מפינות הבית. בכל אופן, כמו שכולנו יודעים – כי מה לעשות שרק על הבשר לומדים – עם הכאב באה התובנה, המסר והלקח.
 
ואז, התחלתי לצחוק. כמו סצנה בסרט שמתחילה בצחוק קטן כזה שהולך ומתחזק ומתפשט בכל הבית, כשאדם מתחיל להבין את ההומור שבמצב שלו ואלה שלידו מצטרפים אליו. בנקודה זו בעלי החליט לצאת מהמשרד שלו ולבדוק מה קורה איתי. תודה על הדאגה, מותק.
 
"מה קרה?" הוא שאל בתמימות, מנסה להבין, וזה עוד בלי לשאול ולהתעניין, כמו מתעלם ממש, על מה ולמה הייתה הצעקה ולמה הדם זורם לי מהפה כמו ערפד.
 
"לאלוקים יש חוש הומור מדהים" עניתי. "הלשון המדממת הזו היא בגלל שדיברתי לשון הרע".
 
"תמיד ידעתי שאת גאונית" אמר לי הבעל היקר.
 
טוב, גיליתם, את המשפט האחרון הוא לא אמר לי.
 
בכל מקרה, המסר של הסיפור הזה ברור מאוד. לשון הרע פוגעת, מאוד! אפילו אם אתם נמצאים במרחק של אלפי קילומטרים מהאדם שאתם מדברים עליו. וזה כואב גם אם הסיטואציה התרחשה לפני מספר שנים והיא כבר לא רלוונטית. זה תמיד ינשוך אתכם בחזרה בסופו של דבר. אני למדתי את זה בדרך הקשה, על הלשון שלי ועם הרבה דם. אז אם אתם במצב עם סיכון לשמוע לשון הרע, רכילות ומבזקים מלאים בפרטים עסיסיים על מי שלא יהיה, עצה שלי – תברחו מזה כל עוד נשמה בקרבכם, תברחו מזה כמו מאש. תצילו את האוזניים והלשון שלכם.
 
ואתם יודעים מה? נראה לי שבימים הקרובים (אחרי שאעבור דירה והכל יסתדר והתינוק יירגע והילדים יתאקלמו במקום החדש ובעלי ימצא פינה למשרד שלו ו…) אצא עם קמפיין נגד לשון הרע. "תצילו את הלשון" יכול להיות משפט המחץ של הקמפיין, מה אתם אומרים?