מאחורי התחפושת יש נשמה

אני יכולה להבין אותה כי גם אני
הייתי פעם כזאת. סנובית תל אביבית,
סגורה בתוך הבועה שלי, מורמת מעם
ומכולם, אפילו כתבתי שיר על זה.
כן, קל יותר לראות את התחפושת.
 
 
אחייני היקר לומד בכיתה א' בבית ספר מאוד נחשב במרכז תל אביב. בצהרי שישי חגגנו לו יום הולדת גיל שבע עם בני כיתתו באולם בבית הספר.
 
סבתא שלו, הרי היא אמא שלי, הגיעה גם היא לחגיגה יחד עם סבא אדי, ושוב זכינו בהזדמנות לחזות בתרחיש המוכר שנקרא 'אדי ושרה-חיה ויה תל אביב':
                                                  
אדי – איש מבוגר בן שמונים, לבוש בגלבייה לבנה ארוכה, כאפייה תואמת על הראש ומקל של סבא בידיו. זקנו לבן ומנופח והוא מלווה באורח קבע ברובה על כתפו וחגורת האקדח על מותניו.
 
שרה חיה – לבושה בטוניקה לבנה עם נוצצים וחצאית ארוכה עד הרצפה. מאופרת ומוקפדת עם כיסוי תואם על ראשה.
 
לרגע אחד, נורא ונפלא כאחד, נדמה לך כאילו ראית את אברהם אבינו ושרה אימנו קמים לתחייה ממול עיניך.
 
אנחנו אוהבים לספר את הסיפורים האלה שוב ושוב, על ההיתקלויות היוצאות דופן בהן מגיעים שרה ואדי אל תוך הברנז'ה התל אביבית השמאלנית, וכמו חייזרים מהחלל החיצון גונבים את ההצגה בכל מקום. בין אם זה בפתיחה של תערוכה חגיגית בגלריה נחשבת של כלתה, הקרנת בכורה בסינמטק של סרט אוונגרד של בנה, או סתם ישיבה בבית קפה במרכז שינקין עם ילדיה, תמיד כל המבטים מופנים לכיוונם, לחישות נשמעות ברקע, ואפילו כמה טיפוסים אמיצים שניגשים לברר מאיפה הגיעו הזוג המוזר.
 
עוד בנושא:
מלאכים  בתחפושת
היה אתה עצמך
הרואה  ואינו נראה
 
כמו תמיד, חזינו שוב במחזה בזירת האירוע ביום ההולדת הנ"ל. הילדים המופתעים לא ידעו מאיפה זה נפל עליהם. הם לא הצליחו להפסיק להסתכל על אדי ועל הרובה לחילופין.
 
ילדה אחת ניגשה אלי בחשש, היא לא הצליחה להתיק את עיניה מהמחזה.

"למה יש לו רובה?" היא שאלה אותי.
"כי הוא שומר עלינו" עניתי לה.
"אבל הוא כל כך מבוגר" תהתה.
"גם מבוגרים יכולים לשמור, ממש כמו השומר בכניסה לבית הספר שלך" עניתי.
"אבל מי הוא?" הקשתה.
"הוא סבא אדי" עניתי בתמימות, מקווה שבזה הנחתי את דעתה.

כל היומולדת היא לא הפסיקה להביט ברובה שהיה מונח על הרצפה קרוב לאדי, כמו כלב שמירה נאמן. הרובה הביט בה בחזרה בדממה כמחכה שתיגש ללטף את ראשו.
 
"הרובה של אדי הולך להיות ה-נושא בשיחות השבת של הילדים האלה" ציינה אימי בחיוך, בעוד אחותי מוחה אגלי זיעה ממצחה מחשש שתצטרך להתמודד עם הסברים להורים נזעמים.
 
כשהגיעה אמה של אותה ילדה לאסוף אותה, מיד רצה בתה לספר לה על ה"מפלצת" שבחדר. האמא הביטה במחזה בסלידה וברתיעה, ואני ניגשתי לדבר איתה כדי לנסות לסדר את העניינים.
 
"אנחנו בית פציפיסטי, שוחר שלום" היא אמרה, "אני שמחה שבתי רואה במחזה הזה דבר לא טבעי ומוזר. זה בכלל בטוח ה"דבר" הזה? זה ממש מכוון לכיוון הילדים"…
 
"אל תדאגי, אין כדורים בקנה" מיהרתי לענות. לא יכולתי להתאפק והוספתי "כמו שהסברתי לילדתך, לכל אחד בעולם הזה יש את התפקיד שלו. אדי שומר עלינו ולכן הוא צריך את הרובה".
 
"קשה לי לקבל זאת" היא ענתה עם מבט מזועזע בעיניים. ואני, על אף שרציתי לומר משהו אחר, הסתפקתי ב"זכותך להרגיש כך" כדי לא להכביד על המצב.
 
בזה הסתיימה השיחה, ולמרות שהיה לי עוד הרבה מה לומר שתקתי ולא הוספתי. יש לי מספיק ניסיון בנושא, ולמדתי שבמקרים מסוימים המילים מיותרות ולא משנה כמה תנסה. כי כמו רוב האנשים בתל אביב שמסתכלים על אדי, היא לא הצליחה לראות מעבר לתחפושת. הקטלוג המידי של 'המתנחל, פרא אדם, פורע חוק, מתאכזר לחלשים' עומד מול עיניה ולא מניח לה לראות את הנשמה הכל כך טובה ועדינה שמסתתרת שם. היא לא יכולה להבין ולקבל שאדי הוא גיבור ישראל. שלזכותו עומדים מעשים רבים שהשפיעו על כולנו, אפילו עליה, ועדיין משפיעים עד היום. רוב רובם של האנשים יסתפקו בקטלוג של 'המתנחל' ולא יטרחו בכלל לגשת לשוחח עם הבן אדם, ולו רק כדי לברר האם הוא נכון במקרה הזה, ובכלל.
 
אני יכולה להבין אותה כי גם אני הייתי פעם כזאת. סנובית תל אביבית, סגורה בתוך הבועה שלי, מורמת מעם ומכולם, מלאה חשיבות עצמית ובלי שום רצון להתחכך בשום דבר שאינו כמוני. אפילו כתבתי על זה שיר באלבום שהוצאתי בשם "בועה", מתוך מודעות ברורה וגאווה שאני חיה בכזאת.
 
כל כך רציתי לשבת עם אותה אמא, ועם כל אותם הורים, ולהסביר את מה שאני יודעת היום, את האמת, אבל ידעתי שזה לא אפשרי.
 
באותו הרגע ייחלתי בכל ליבי שכבר תבוא הגאולה, שפניו של השם יהיו גלויות ושהאמת תצא לאור. לא משמחה לאיד רציתי בזאת – כדי שיבינו שהם טועים ואני צודקת, אלא דווקא מתוך המקום המסובך הזה שאני חיה בו, התפר בין שני העולמות. יש בי צורך עז לאחד בין כולם, לרפא את תחלואי החברה, להטיב, כדי שידעו ושיבינו באמת שאנחנו משפחה, אחים, נשמות טובות וטהורות. שנראה מתחת למסכות ולתחפושות ולקטלוגים. שנזכה לחיות באהבה ובקבלה אמיתית אחד את השני, גם אם הוא שונה או אחר ואני לא ממש מבין אותו.
 
"מתנחל", "דוס", "שמאלני"… והרשימה עמוסה וגדושה בכל מיני תארים כאלה ואחרים, וכולם רק תחפושות, דמיון מוחלט. כי מתחת למראה החיצוני, ויהיה אשר יהיה, יש אנשים אמיתיים, יהודים. ולכולנו, בלי יוצא מן הכלל, יש חלק בעולם הבא.
 
אני מקווה ומתפללת שלא נצטרך לחכות זמן רב ונזכה לראות מתחת לתחפושות את הנשמה שמאירה בכל אחד, עוד בעולם הזה.