מה דעתכם על עכשיו?

שבת עברה לה בלי שאצטרך לרשום לאחריה אירועים מיוחדים.

בעצם, חוץ מאחד…

אירוע אחד שירשם וייזכר בספר הזיכרונות שלי.

הייתי עייפה בשבוע שקדם לשבת, אבל עייפה זה לא מילה. למה? כי לא הצלחתי להירדם. אז כמו שאתם מתארים לעצמכם, עד שהשבת – יום המנוחה ליגע הגיעה, כבר התהלכתי כמו זומבי בין קירות הבית. אני בטוחה שיש לא מעט אנשים שם בחוץ שחווים את ההרגשה הזו בסופשבוע.

בשבת היו לנו אורחים לסעודה שנייה, ואני החלטתי להוסיף לעצמי עוד קצת לחץ ועייפות מאלה שכבר חוויתי, והחלטתי לפנק אותם עם סושי. לקח קצת זמן להכין את כל המרכיבים, וברגע שהייתי מוכנה לגלגל את הסושי האורחים כבר היו במרחק של עשרים דקות מאיתנו.

ברור שדברים יכולים לזוז הרבה יותר מהר, אבל כשאני צריכה לעצור כל שלוש דקות בגלל צעקות מקפיאות דם שבקעו מהסלון, כי הילדים החליטו לזרוק אחד על השני את המכוניות וחלקי לגו, זה סיפור מרגיז עוד יותר.

הדקה שבין הדקה הראשונה לזו השלישית הייתה צעקות היסטריות של "אמאאאאא! בואי תראי מה עשיתי!!!" וכצפוי, עד שגררתי את עצמי לשם עם נעלי בית, שבגללן כמעט נפלתי, מצודת קוביות העץ הייתה:

כמעט הרוסה בגלל המבט של הילד עם הפצע המדמם על האף

נרמסת תחת רגליו של ילד בן שנתיים

ברקע חג דבור שחור גדול ומאיים…

מאמרים נוספים בנושא:

רק להיות

תחיו את הרגע

מחכה לרגע הזה

רגעים מיוחדים

כל רגע נחשב

רגעים מכריעים

זה ממש עכשיו

אז מה לומדים עכשיו?

עכשיו או לעולם לא

גנב הזמן, שמעתם עליו?

אז כמו שאתם מבינים, השילוב של תשישות פלוס היסח הדעת לא תרם ליצירתה של  צלחת סושי מעוצבת.

עמדתי שם והתחלתי לחלום לי בהקיץ, חצי מהזמן על חוף ים טרופי, וחצי מהזמן על דברים שאני צריכה לסיים לפני שהאורחים מגיעים.

ובשורה התחתונה, לא שמתי לב בכלל למה שאני עושה.

קפצתי בזריזות בחזרה להווה, משאירה את השמש והגלים בחלומות בהקיץ, והבנתי שאני מנסה לחתוך את המלפפון הזה כבר דקה תמימה, ומשום מה לא מצליחה.

הסתכלתי על היד שאחזה את הסכין, אחר כך על הסכין, וגיליתי שאני מחזיקה אותו הפוך. ולא, שלא תטעו. מדובר בסכין גדול מאוד, כזה שבא במזוודה עם מספר סכינים בגדלים שונים, משהו מקצועי כזה. מכירים?

בכל מקרה, וכמו שאתם כבר מכירים אותי, אני לא נותנת לדברים לעבור לידי מבלי שאהפוך בהם שוב ושוב עד שאמצא את המסר המתוק שמתחבא שם.

פעמים רבות אנחנו עסוקים ומוטרדים כל כך בגלל דאגות על העתיד, או חרטות על העבר, עד שאנחנו מאפשרים לדבר הכי יקר לנו – ההווה, פשוט לצוף לו איפשהו שם.

אבל אנחנו צריכים לזכור שאת העבר אי אפשר לשנות, את העתיד עדיין לא פגשנו, אז כל הדאגות והחרדות והמחשבות ממש לא עוזרות לנו. כל מה שהן עושות הוא רק לשדוד מאיתנו את ההווה, וזאת הבושה הגדולה.

למה שלא נשנה גישה? אולי עכשיו, בתחילת השבוע, תחילת החודש, לקראת סוף שנה עם פנים לשנה החדשה, ונגיע סוף סוף להחלטה – להתמקד בעכשיו?!?! להיות בכל רגע עם מלא תשומת הלב, עם כל הנוכחות שלנו?!?!

יש לי הרגשה שהרבה מאוד מהלחץ שאנחנו חווים ייעלם לו כלא היה, אם רק נעשה את זה.

לחיי שבוע נפלא עם הרבה הווה ופחות לחוץ!