מחלוקת “לשם שמים”

 

 

מחלוקת היא דבר מעולה, נפלא, צריך שתהיה כמה שיותר. אבל זאת בתנאי שהיא לשם שמים.

 

הבעייתיות במחלוקת כזו, שלרוב, ה"לשם שמים" הולך והמחלוקת נשארת. כשם שרבי שלום שפירא זצ"ל אמר, כי אכן מחלוקת לשם שמים קיימת, אבל רק ברגע הראשון, עם פרוץ המחלוקת. כי רגע אחרי, אולי עדיין נשארת הסיבה המקורית שיסדה את המחלוקת, אבל נוספים לה ההיבטים האישיים והרגשיים של כל אחד ממשתתפי המחלוקת שהם נגועים ב"מידות" וכל השאר.

 

ביטוי לכך אפשר למצוא בדברי התוספות (מסכת פסחים).

 

כאשר אנו רואים חמור רובץ תחת משאו מצווה אותנו התורה "עזוב תעזוב עמו". כמו כן, כאשר רואה אדם את חברו מנסה להטעין משא על חמורו, גם אז הוא צריך לעזור. אולם קבעו חכמינו שאם באותו רגע עומדות בפני יהודי שתי האפשרויות בו זמנית, לטעון ולפרוק, הוא יכול לבצע רק אחת מהם, הרי עליו לפרוק, כי צערו של החמור שממנו עומדים לפרוק עולה על הצער שנגרם כאשר עומדים לטעון על החמור ומתקשים בכך. ועל כן, במידה שיש בידו לבצע רק אחת מן האפשרויות, פורקים ולא טוענים.

 

ומוסיפה הגמרא, כי אם בעל החמור שעליו צריך לטעון הוא בגדר "שונא", אז טוענים ולא פורקים, וזאת כדי שהאדם ישבור את יצרו. שואל התוספות: הייתכן שיהיה לאדם שונא? הרי ההיתר לשנוא הוא רק כאשר אדם עובר עבירה ואינו חוזר בו גם אם מוחים בידו. ואז ממה נפשך, אם בעל החמור אינו עובר עבירה אסור לשנוא אותו, ואם הוא כן עובר עבירה כי אז מותר לשנוא אותו ואין צורך לסייע לו לטעון את חמורו.

 

משיבים בעלי התוספות, כי אכן מדובר בבעל חמור שעובר עבירה ואכן מותר לשנוא אותו, אבל כאן מתרחש הליך נפשי מעניין: השונא את חברו בגלל שאותו חבר עובר עבירה, שונא אותו בעצם פעמיים, פעם אחת בגלל שעבר עבירה ופעם שנייה בגלל שהחבר פיתח שנאה כלפיו, וזאת בשל הכלל כי כמים למים כן הפנים לפנים.

 

זה בדיוק המלך שעובר על אנשים שמעורבים במחלוקת.

 

פלוני חושב שיש להילחם עם אלמוני, כמובן לשם שמים (ולא רק במרכאות אלא באמת לשם שמים). אלמוני בתגובה מפתח שנאה נגד פלוני שנלחם בו, ואז פלוני – שוב לפי הכלל של כמים למים כן הפנים לפנים – שונא את אותו אלמוני פעמיים. פעם אחת לשם שמים, ופעם שנייה בשל השנאה שאלמוני משדר לו. כך שבשלב שני השנאה אינה רק "טהורה" לשם שמים, אל כדרך שנאות שבין בני אדם.

 

זה קורה הרבה בחיים. למעשה בכל מחלוקת, שמתחילה במטרות נאצלות ביותר ועם לבבות שפונים לשמים, אך עד מהרה מתערבים בה רגשות זרים של מאבק אדם מול אדם, ואז מתגעשים היצרים, ויוצאות לאור התכונות האפלות ביותר שיש באדם (גם כאשר הצדדים הם אנשי מעלה), וכאלה לא חסרות.

 

כי באדם, כידוע, מעורבות תכונות של כל בעלי החיים, כולל האכזריים שבהם. כאשר לצד הנשמה הגבוהה כל כך שיש באדם, שלפי רבותינו היא מלאך שנמצא מתחת לכסא הכבוד ומעל שבעת הרקיעים, ובצד הנשמה הגבוהה, האדם מבחינת גופו וחלק מכוחות נפשו הוא גם החיה האכזרית ביותר והתחרותית ביותר, שנלחמת נגד חברותיה שלה. לא רק זאת, דווקא בגלל שלכל אחד יש נשמה, והנשמה דומה לבורא עולם, שהוא אחד יחיד ומיוחד, גם בצד של הנשמה יש בנו משאלה להיות ייחודיים, וכאשר אנו מגלים שאיננו כאלה, שעוד מישהו נמצא בשטח, מעומק נשמתנו אנחנו נלחמים בו, גם אם איננו מודעים לכך.

 

אכן, תחרות קיימת כל רגע בחיים. בחוץ ובבית כאחד.

 

שני אנשים מדברים, ועושים זאת בידידות רבה, אבל מתנהלת ביניהם תחרות סמויה, שהם אמנם עושים אותה באהבה ואחווה, ומתוך ביטויי ידידות נראים לעין, אבל היא תחרות, שמתבטאת גם בדברים קטנים.

 

למשל, על פי רוב כל אחד מעוניין לדבר יותר מאשר להקשיב, וזה נובע מאותה תכונה. לא רק זאת, אלא גם שהדובר אינו מסתפק בכך שהוא מדבר וחברו שותק, אלא הוא מכתיב למאזין את קצב ההאזנה, את התנוחה שבה יהיה באותה עת, וגם את "סדר היום" של הדו-שיח ביניהם.

 

אותה תחרות סמויה קיימת למשל כאשר אדם ממהר, ומגיע לחנות כאשר אנשים רבים מחכים לפניו. אם יעמיק בנפשו, ירגיש כי הוא חש במעמקים תחרות עם הנמצאים. כך גם אפשר להבחין בלימוד בחברותא, כאשר למעשה כל אחד רוצה יותר להשמיע את סברותיו, ונהנה יותר אם המסקנה שלו תתקבל בסוף הדיון המשותף, והם החליטו על פי הדעה שהוא השמיע. גם כאשר אדם מקשה קושיה, לכאורה הוא סובל מהקושיה – כלומר מאי הבנת הסוגיה, אבל גם, מה לעשות והקושיה היא "הוא", ומכיוון שכך עד מהרה הוא נהפך למשווק של הקושיה שמפריעה ומציקה לו.

 

המשגיח רבי מאיר חדש נתן לזה דוגמא מעניינת. לעיתים אדם מתקשה בסוגיה. הוא עמל קשה ואינו מצליח להגיע לפתרון. הוא קם ממקומו בהחלטה ללכת לשאול את חברו, ובאותה שניה הוא כבר מבין את הסוגיה, עוד בטרם זז ממקומו. טוען רבי מאיר כי האי-רצון לפרגן, שהשני יסביר לי דבר שאני לא ידעתי, גורם לאדם למצוא בתוכו כוח ואנרגיות שלא ניצל קודם.

 

דברים אלה לא נאמרים כדי להשחיר את הקשר שבין אדם לחברו, אלא כדי לסייע לכל אחד מאתנו להיות ער וקשוב למה שבאמת מתרחש במעמקי כוחות נפשו. ולסייע לו להבין כי הקושי שלו לקבל את דברי הזולת אינו נובע מכך שההוא אינו הגיוני, אלא בגלל שהוא "ההוא".

 

עובדה היא, למשל בין איש לאשתו, שלעיתים אדם מקבל את עמדות אחיו או חבריו, יותר מאשר את העמדה של בן זוגו. זאת משום ששניהם נמצאים באותה מרצפה, ולגבי ההיבטים הביתיים הם נמצאים בתחרות, דבר שאינו קורה באשר לקרובים הרחוקים יותר, או חבריו.

 

זו גם הסיבה שכאשר בוחנים את הנעשה למשל במפלגות או במחלוקות במוסדות, או כל ארגון אחר, כל אחד מהעורבים "שונא" את חבריו לצד בו הוא תומך, יותר מאשר את אנשי הצד האחר. נכון שכל אחד מתומכי הצד מגנים ומחפים האחד על השני מפני הצד העוין, אבל לא אחת מבחינה אישית, רגשותיהם טעונים יותר "בתוך המפלגה/מוסד/ארגון". מה שממחיש לנו כי התחרות מכה דווקא בקרובים.

 

אחרי ההבנה מהיכן המחלוקת שואבת את כוחה, בין אם היא התחילה כ"לשם שמים", ובין אם לא, הרי ברור כי אם אנשים, רגע אחרי, ישאלו את עצמם מה אני אישית הרווחתי ברוחניות או בגשמיות מהמחלוקת או מהוויכוח, הרי יתברר להם כי אשתו של און בן פלת צדקה במאה אחוז, ואולי הדבר ילמד אותם, כי במחלוקת הבאה, שעל פי התנהגותם של בני אדם בודאי בוא תבוא, הם יוותרו על העונג ולא יהיו מעורבים.

 

 

(מתוך "שעה טובה")