ממתינים בטרמינל

גם הבחורים הטובים בשירות הלקוחות למדו מזמן שהממתין התורן לא מחבב את זמן ההמתנה שנכפה עליו. המוסיקה ופטפוטי הנחמה הממלאים את הרקע, נועדו לפטור אותו מההמתנה המעיקה, אי שם, בטרמינל...

3 דק' קריאה

דוד גבירצמן

פורסם בתאריך 18.03.21

גם הבחורים הטובים בשירות הלקוחות
למדו כבר מזמן שהממתין התורן לא מחבב
את זמן ההמתנה שנכפה עליו. המוסיקה
ופטפוטי הנחמה הממלאים את הרקע,
נועדו לפטור אותו מההמתנה המעיקה.
 
 
אולם קבלת הפנים בקומה הראשונה בטרמינל של נמל תעופה בן גוריון, הוא המקום המאכלס מגוון אנושי רחב ביותר בעל מכנה משותף אחיד להדהים. בחלל הענק אפוף הבלונים והכרזות עומדת כמעט בכל עשרים וארבע השעות תחושה אחת ברורה: דריכות, ציפייה.
 
מה שמיוחד שם, היא העובדה שאנשים מכל סוג, גזע, אופי ולבוש שותפים לחוויה אחת אחידה כמעט. ומה שמיוחד עוד יותר, היא העובדה שיוצרי החוויה הם אנשים רגילים לגמרי, שבחיי השגרה ספק אם מרוגשי נתב"ג חשים בכלל בקיומם. דלתות הזכוכית והמזרקות עושות משהו לאנשים הרגילים הללו, עוטות עליהם סוד, הילה. כזו הגורמת לקהל הצופים להעתיק נשימה בכל פעם שדלתות הזכוכית נפתחות לקראת נחיל נוסעים נוסף העושה דרכו אל היציאה.
 
שתי תחושות משחקות בקהל הצופים – ציפייה ואכזבה. הציפייה לזהות סוף סוף פרצוף מוכר בבליל השפות והפרצופים הזרים, מתנשאת כמו גל אימתני, מדגדגת בבלוטות הרגש, ושוב צונחת באכזבה כשמסתבר שעדיין 'זה לא זה'. האכזבה והציפייה מפרות זו את זו.
 
הציפייה ככלי להעצמת המודעות
 
יש משהו חזק באולם קבלת הפנים של נתב"ג. הוא מסוגל להעצים ולהדגיש קווי מתאר לדמויות שגרתיות ובלתי מורגשות. קבלת הפנים בשערי הכניסה לארץ, מביאה לידי ביטוי רגשות רדומים הקיימים בנו תמיד. הכלי להעצמת התחושה היא הציפייה. מרחק הזמן והמקום, העובדה שהאנשים החוצים את סף הדלתות הנעות באו מהחוץ, מהשמים ומעבר לים, מעצימה בנו את הערכה כלפיהם. לא משום שהם נעשו טובים או חשובים יותר. רק משום שהם היו כאלה גם קודם לכן, ואנו הממתינים נעשינו מודעים יותר!
 
ההמתנה היא תקופת הזמן שכולנו משתדלים כל העת לברוח מפניה. למצוא לה פתרון, אלטרנטיבה או גלולת הרגעה, העיקר שלא לחוות אותה. חדרי ההמתנה מתאבזרים יותר ויותר בהמצאות גאוניות להפגת שעמום ובאביזרי תחליף לכסיסת ציפורניים. גם הבחורים הטובים בשירות הלקוחות למדו כבר מזמן שהממתין התורן איננו מחבב את זמן ההמתנה שנכפה עליו. המוסיקה ופטפוטי הנחמה הממלאים את הרקע, נועדו לפטור אותו מפרק הזמן המעיק הזה.
 
מסיבה זו עשתה האנושות כל מאמץ על מנת למגר עד כלות את תופעת ההמתנה. היוזמה מקיפה כיום כל תחום אפשרי. הציבור ממהר, לא אוהב להמתין.
 
מצוות ההמתנה
 
ובכל זאת, כשנגיע למעלה ישאלו כל אחד מאיתנו 'ציפית לישועה'? ציפייה, זה מה שדורשים מאיתנו! הציפייה יש לה חיים בזכות עצמה. לא על מנת לזכות, לא בתנאי שנגיע, ובודאי לא כאמצעי להצלחה. ציפייה היא מצווה בפני עצמה. העיקר הי"ב שניסח הרמב"ם אומר: "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם". האמונה שלנו בביאת המשיח מתומצתת באמירה 'עם כל זה אחכה…' המשפט הנפלא הזה קובע שההמתנה שלנו לישועה ולגאולה איננה תלויה בשום תוצאה. לא על מנת כן נכנסו לחדר ההמתנה.
 
כמו בגאולת הכלל, גם גאולת הפרט של כל נפש מחייבת שהות ארוכה בחדרי המתנה שונים. כל שלב בגאולת הכלל והפרט עובר דרך חדר המתנה. הציפייה היא חלק בלתי נפרד מהישועה שתבוא. רבי נחמן מברסלב מתייחס לשלבי ההמתנה הללו מהמון הבטים. הגעגוע וציפייה מתגלים בדבריו הקדושים, כעבודה בפני עצמה. היכולת לצפות ולהמתין בלא לדחוק את השעה, היא אומנתו של כל יהודי מאמין. אמונה מחייבת אחיזה תמידית בשני הקצוות, געגוע והמתנה. למצב הזה קוראים 'דריכות'.
 
יהודי ער הוא יהודי דרוך. כזה המשתוקק באמת להשיג משהו מעבר למוכר ולקיים. וככזה, הוא חייב להסכים לשהות בחדר המתנה. כשעומדים בתור, הטעות החמורה ביותר היא התנמנמות קלה. אתה עלול להפסיד את תורך במחי נמנום. להיות עירני זה להיות קשוב. וההקשבה הזו לפעמי משיח היא מצוות חייו של כל מאמין.
 
געגועים יוצרים כלים
 
הסגולה המיוחדת שיכול רק חדר המתנה להעניק לנו היא – העצמת המודעות והתחושה לגבי שלב הגאולה. קניינים נצחיים של תיקון הנפש וישועה רוחנית בלתי אפשרי לחטוף מהשוק. דבר נצחי, שלמות פנימית, מקבלים. קבלה מחייבת המתנה. ההמתנה יוצרת בנפש פנימה כלי. רק בזמן הזה בו אנו עומדים בתור נוכל להיות מודעים באמת למה שחסר לנו. רק כשחווים את הריחוק, מודגש החוסר. וכשהחוסר מודגש, מתבהר גם הצורך. ההכרה במה שבאמת חסר לנו היא המפתח לשלמות פנימית.
 
אדם נעשה מודע לסביבה רק כשהיא חסרה לו. חפצים שמקיפים אותנו בימי שגרה אינם נקלטים בתודעת ה'עובר ושב' שלנו. איננו רואים אותם, אנו חולפים על פניהם, בוהים בהם. בשום אופן לא מודעים אליהם. הסיכוי היחיד שנבחין בהם הוא כשהם יחסרו לפתע מהנוף, רק אז נבחין בהם למפרע.
 
המשפחה היא הסביבה הקרובה והחשובה ביותר לאדם. הורים, בן/בת זוג, ילדים, אלו הם האנשים הקרובים לנו ביותר. ובכל זאת, פעמים רבות שדווקא הם מודחקים לתחתית ההכרה. איננו מודעים להם עד שמשהו מאיים על הימצאותם בסביבה.
 
זו הסגולה שמלווה את הנכנסים אל אולם קבלת הפנים בנתב"ג. החוסר, אי ההימצאות, דווקא היא שמעצימה את קווי המתאר של נוכחותם.
 
לא לחפש גלולות הרגעה!
 
ציפייה היא תקופה של סבל. געגוע מתורגם במובן מסוים לייסורים. אלו הם ייסורים של אהבה. הגעגועים הצורבים מלמדים אותנו על בשרינו את אשר חסר לנו באמת. זהו הסיכוי היחיד שנבקש וגם נשיג את שלמותנו האמיתית.
 
לא כדאי לחפש תרופות פלא לשיכוך כאבי הציפייה. זה בריא לנו. טוב לנו לחוש ולחוות את עוצמת החוסר, ממש כפי שהיא מתורגמת בנתב"ג לחוויה מיוחדת. החוסר ואפילו האכזבה, כל עוד היא איננה מעורבת ברעל של ייאוש, הם התרופה הטובה ביותר לנשמה.
 
ובכל זאת, ניתן למרוח על הלב המתגעגע משחה נפלאה למניעת ייאוש דלקתי – תפילה. כשמוציאים את הגעגועים בפה, כשמדברים עם מושא הגעגוע, ריבונו של עולם, על הציפייה וההמתנה, על הקושי ועל התקווה – חדר ההמתנה יכול להפוך מהר מאוד לקליניקה בעצמה. ההתבודדות בדרך אל השלמות מסוגלת להפגיש אותנו כבר כעת עם הישועה והנחמה. זו המתנה הגדולה ביותר שקיבלנו. היכולת לפגוש את בורא עולם – גם בחדר ההמתנה לזכות להיפגש עימו! ההתבודדות מוציאה אותנו מכללי הזמן והמקום, מרוממת אותנו מעל ומעבר לגבולות ומחסומי חדר ההמתנה, ומפגישה אותנו אתו בעצמו בלי שום מחיצה.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה