מראה מראה שעל הקיר…

המראה החיצוני, עבור רובנו, הוא דבר מעניין ומעסיק אותנו לא מעט זמן. אנו משקיעים מאמץ וכוח כדי להיראות טוב. כן, ה'לוּק' חשוב לנו. מודים ומתוודים… יש לנו מן סיפוק כזה מההצצה במראה, ומכיוון שכך, הצצה זו, מסתבר, אינה חד-פעמית. מספר פעמים ביום אנו מביטים בה ובערגה בדמות הנשקפת ממנה: האם השיער מסודר כמו שצריך, הבגד יושב טוב, גבהנו? שמנו? הרזינו?… נראה טוב? ממשיכים הלאה…

אבל חכו רגע! המתינו עוד קצת ליד המראה ושאלו את עצמכם – האם המראה שמולי מספרת לי את האמת? זה לא חייב להיות דרמטי עם פנייה של "מראה מראה שעל הקיר…" לא, פשוט להתבונן ולשאול בפשטות. כי בסוף תגלו גם שזה מאוד מעניין. וגם, הרבה דברים שלא ידעתם על עצמכם…

ביקור שורשים

לפני מספר שנים נערך ראיון עם עיתונאית סינית שגדלה בארצות הברית. בראיון סיפרה על הפעם הראשונה בה נסעה לביקור-שורשים בכפר הקטן בו נולדה והעבירה את שנות ילדותה הראשונות. העיתונאית הגיעה לביקור מצוידת במצלמת פולורויד המפתחת את התמונות בין רגע, בכדי להנציח את המפגש עם קרובי משפחתה ולהותיר בידם מזכרת מהביקור הנדיר. התמונה הראשונה שצילמה הייתה של אחת הדודות הקשישות, אישה מבוגרת שעברה מזמן את גיל השבעים ומעולם לא ראתה תמונה של עצמה (כי היה זה כפר קטן ונידח אי-שם בסין…) כשיצאו התמונות מן המצלמה וקרובי המשפחה התבוננו בהן מתרגשים מהפלא שבפעולת הצילום, הם הביעו את פליאתם הרבה מן הדיוק המדהים בין החיים לבין התמונה. הדודה הקשישה ביקשה אף היא לראות את התמונה ותגובתה הדהימה את קרובת משפחתה העיתונאית.

"אז אני לא נראית כל כך טוב…", אמרה הקשישה בקול חלש אך מעט מתוסכל, "אני כל כך זקנה… מקומטת… כל כך מכוערת…" ואז היא הרימה את עיניה מן התמונה והביטה בבני המשפחה שעמדו סביבה, "אני באמת נראית כל כך טיפשה?" ביקשה בכל מאודה לדעת. הסובבים אותה חשבו שהיא מתלוצצת ופרצו בצחוק סיני מנומס, אבל העיתונאית ראתה שהדודה הקשישה הייתה באמת באמת מזועזעת.

באותו ראיון הסבירה העיתונאית שהיה קשה לה מאוד להבין את מה שהתרחש לנגד עיניה. נכון, הדודה מעולם לא ראתה תמונה של עצמה, מצלמות לא הגיעו אל אותו כפר קטן ומרוחק מן העיר, אבל מראות הרי יש בסין?! וגם בבית של הדודה הייתה מראה… אז איך הדודה לא הצליחה לראות את השינויים שחלו בה לאורך כל שנות חייה?!

למה באמת היה קשה לדודה הסינית הקשישה להתבונן בתמונה שלה עצמה? את זה, יותר מכל, רצתה העיתונאית להבין.

מראה מראה… ולא רק על הקיר!

הפסיכולוגיה המודרנית משתמשת ב'שיטת המראות' כדי לסייע לאדם להתבונן ולטפל בנפשו, כתוצאה מדברים שהוא חווה בחייו. שיטה זו אינה תגליתה של הפסיכולוגיה. היה זה רבי ישראל הבעל-שם-טוב הקדוש זצ"ל, סבא-רבא של רבי נחמן מברסלב, שגילה והביא אותה לעולם. הבעש"ט הקדוש הסביר שכל מה שאנו חווים בחיים, כל מה שעובר עלינו, כל מפגש, כל אירוע וכו' – אלו מראות אותן מציב בורא עולם מולנו כדי שנוכל להתבונן דרכן על עצמנו. כלומר, לקבל את המסרים אותם שולח לנו הקב"ה דרכן, בכדי לעזור לנו לגדול בצמיחתנו הרוחנית/אישית, פעולה אותה נמצא, אם ניתן את תשומת הלב ראויה לכך, בכל תחום בחיינו.

את שיטתו של הבעש"ט הקדוש המשיך ופיתח נינו – רבי נחמן מברסלב, באומרו כבר בתורה הראשונה בספרו הידוע "ליקוטי מוהר"ן", תורה המקובלת בחסידות ברסלב כ-א"ב של האמונה, ואשר בעזרתה נוטע בנו את אחד היסודות החשובים להסתכלות נכונה ובריאה על החיים, ודרך נפלאה לטפל בנגעי נפשנו. ובלשון הזהב שלו: "כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר להתקרב אל ה' יתברך על ידי אותו הדבר, כי השכל הוא אור גדול, ומאיר לו בכל דרכיו, כמו שכתוב (קהלת ח): חכמת אדם תאיר פניו". (ליקוטי מוהר"ן ח"א, א).

לענייננו, אפשר להיעזר בשלוש מראות טיפוסיות ואופייניות בהן אנו משתמשים פעמים רבות בחיינו.

המראה המחמיאה – מראה זו נמצאת לרוב במקום שבו אור השמש לא מצליח למקום בו היא נמצאת ולהאיר אותה, כי לרוב החלון בו קטן, או שהיא נמצאת במקום ללא חלון. בהתבוננות בה, אנו מגלים שהיא באמת יודעת להחמיא לנו. איתה אנחנו מסתדרים נפלא. לא משנה באיזו שעה משעות היום נביט בה, לא משנה אם קמנו מהשינה או חזרנו עייפים ומותשים מיום עבודה – היא תמיד תגיד לנו שאנחנו נראים 'לא רע'. היא טוענת 'שהכל בסדר' ואנחנו, כמובן, נסכים איתה.

מראה עם אומץ – זאת מראה הרבה יותר גדולה, לרוב עשויה מזכוכית יקרה, כך שכל מה שמשתקף ממנה נראה הרבה יותר אמיתי. נמצא אותה לרוב תלויה במקום של כבוד בבית, מקום בו קרני השמש מציפות אותה באור יקרות. ההסתכלות בה מגלה בבבואה שלנו פרטים ש"נעלמו מעינינו" כשהתבוננו במראה המחמיאה. במראה זו, כשמסתכלים בה, כאילו 'שומעים' – "סליחה, יש לך אומץ? אז בוא רגע נראה אותך" (כלומר, בוא תראה את עצמך). סקירה בדמות המשתקפת ממנה גורמת לנו 'לשפר הופעה', לתקן את הטעון תיקון ולהסתיר את מה שניתן בהחלט להסתיר. מראה זו היא המשלה למציאות המאלצת אותנו להישיר מבט נוקב יותר לתוכנו, לפְּנים שלנו.

המראה האכזרית – את המראה הזאת רובנו, אם לא כולנו, לא מחבבים במיוחד, בלשון המעטה. למה? כי היא לא מחמיאה ולא מסתירה. ההתבוננות בה מגדילה את כל מה שמשתקף בה פי עשר אם לא יותר. הקמטים הופכים לערוצי נחל, הגבשושים לגבעות והרים והכתמים לחצי האי ההודי. המראה הזאת לא מתביישת, היא מטיחה בפנינו את האמת בלי לטשטש. אין 'ללכת סחור סחור' איתה. היא 'דוּגרית'. היא לא מייפה את המציאות ולא מתחשבת במצוקה בה אנו נתונים כאשר אנו מתבוננים בה. 'התנגשות חזיתית' עם מראה זו הופך את המראֶה למשהו לא מלבב בכלל. ולמתבונן במראה זו, מכיוון שהיא אכזרית, כמובן שדרוש הרבה אומץ.

הלכה למעשה – מראָה ומראָה

עם שתי המראות הראשונות בדרך כלל אנחנו מסתדרים. המראה הראשונה רק מחמיאה, ולמי לא טוב עם מחמאות?! מתבוננים וממשיכים הלאה בלי להתעמק. המראה השנייה אמנם מצריכה אומץ, אך גורמת לנו להציץ מעט לתוכנו, לבחון, להתעמק קצת, לבדוק, לשפר ולתקן. כשאנחנו משתמשים בה אנו מעניקים לעצמנו צל"ש על העזות והאומץ שנדרשו מאיתנו להתבונן בה. אנחנו מרגישים נפלא איתה. בחודש אלול, למשל, אנחנו מרגישים התעלות עצומה כשאנו משתמשים בה… אך מה הלאה?

המראה השלישית, לעומתן השתיים הקודמות לה, מובילה אותנו להתעמת עם הפְּנים שלנו, כלומר עם החסרונות. עם מה שטוב לא מתעמתים, זה ברור (דבר שקורא עם שתי המראות הראשונות). מכיוון שההתבוננות בה גורמת לעימות פנימי, אנו, לא פעם, נמנעים ממנו, כלומר מעדיפים לא להשתמש במראה זו, למרות שה'עימות' הזה יכול להוליד רק טוב, משום שהתבוננות עמוקה ואמיתית מובילה לתקן את הדברים מהשורש, מתוכנו ממש.

אבל זה קשה. לכן, ולרוב, את המראה הזו אנו מעדיפים להעביר לסובבים אותנו. כן, כשמדובר בסובבים אותנו המראה הזו הופכת לאחד מכלי-הנשק היעילים כדי להראות לאדם מולנו עד כמה הוא לא בסדר! עם המראה הזו אנו מבחינים בכל שגיאה, טעות, מידה רעה ודפוסי התנהגותו של הזולת. הופכים למומחים באבחון דקויות וזוטות אצל אחרים, לא אצלנו. כשמראה זו מופנית לאדם אחר, או אז אנו מגלים אומץ רב (איפה הוא היה עד עכשיו?) ומטיחים בו את כל מה שמשתקף ממנה. לחלק מאיתנו מראה זו מעניקה, אחרי שצוברים 'שנות ותק' בשימוש בה, את תואר 'המתקן הלאומי'.

במראה זו, כך חושבים רבים וטובים מאיתנו, שרק 'יחידי סגולה' מסוגלים להשתמש בה, כדי לתקן באמת את עצמם. ורובנו, לדאבוננו, משתמשים בה רק כאשר משהו 'נוחת' עלינו כרעם ביום בהיר. 'יחידי הסגולה' לא מחכים שמשהו ינחת עליהם, הם מקדימים תרופה להנחתה. הם מתבוננים על האמת, ומבקשים אותה. כמובן שחשיבה זו – שרק יחידי הסגולה יכולים להשתמש בה – לקויה מיסודה! משום שהשימוש בה גורם לתהליך נפלא ועמוק, רצוי והכרחי בנפשו של כל אדם. בעזרתה ניתן לסלק הרגלים רעים שהפכו לשלטון, לקבל תובנות וכלים חיוניים, צידה למסע החיים. בעזרתה אנו מתבוננים על האמת מבלי להתכחש או להתעלם ממה שאנו רואים. אנו הופכים למתמודדים! לומדים לקבל את הלא מוכר – הן ממה שאנו מגלים בתוכנו והן בזולתנו.

הזמן הנפלא, המועיל והטוב ביותר להשתמש בה הוא בשיחה עם בורא עולם. כלומר, בהתבודדות. ושם, בשיחה עם השם, כל מה שאנו מגלים ומוצאים הופך לכלי משמעותי בחיינו, לנכס יקר. כל נקודה טובה, התבוננות ותובנה – מקבלות משמעות שונה. נכון, זה תהליך וזאת עבודה. זה לגשת למקומות עמוקים בתוכנו, אבל זה כדאי. צריך הרבה סבלנות, אהבה והרבה מאוד "והוי את כל אדם (כולל עצמנו) לכף זכות". בשיחה מתוקה זו מגלים את פלאי תבל האמיתיים והכי יפים שיכולים להיות –  אנחנו בעצמנו.

כי איך אמר המורה מהשנה האחרונה בתיכון, כשבירך אותנו בברכת דרך-צלחה? "…צריך לקבל גם את הלא מוכר, השונה, האחר והמוזר – כי יש ואנשים הם יפים, רק עמוק, עמוק בפנים…". תודה לך.

ומדובר גם בנו. כי שם, עמוק עמוק בפנים, אנחנו מאוד יפים.