מתי נבין שיש דרך פשוטה יותר?
רבי נחמן מברסלב העיד על עצמו, שאם לא היה מתאזר בסבלנות והיה דוחק את השעה להשיג את כל הצטרכויותיו, אזי גם הוא היה סתם נחמן אחד מהשוק המטלטל בדרכים מיריד ליריד. אבל הוא לא!
רבי נחמן מברסלב העיד על עצמו, שאם לא היה
מתאזר בסבלנות והיה דוחק את השעה להשיג את
כל הצטרכויותיו, אזי גם הוא היה סתם נחמן אחד
מהשוק המטלטל בדרכים מיריד ליריד. אבל הוא לא!
מי שעוקב אחר מאמרים אלו, קרוב לודאי שכבר הבחין ביסוד החוזר על עצמו שוב ושוב בדברינו – שעיקר שלמות האמונה היא, שבכל מה שקורה לאדם בין בטוב ובין ברע, תמיד ידע: א. ככה השם רוצה. ב. הכל לטובה. ג. צריך להתבונן מה השם מרמז לי ומה עלי לתקן.
ובנוסף, שכל זה מועיל לאדם בכל המאורעות העוברים על ראשו, להישאר על עומדו ולהתחזק בתפילה ותשובה, ועל ידי זה להתקרב אל השם יתברך, משום שזוהי תכלית ביאתו לעולם הזה השפל והמגושם הזה, המלא בצער ומכאובים.
אולם, לכאורה חסר משהו בהגדרת האמונה באופן הזה, כי באמת הכל טוב ויפה בכל מה שקשור להתמודדות עם חיי היום יום וכל ההתרחשויות שיש בחיים, ובאמת זוהי עיקר האמונה, לחיות עמה בעולם הזה ולהתקרב על ידה אל השם מכל דבר ודבר – גם מחיי היום יום. אבל, נשאלת השאלה: הלא בעצם קיום התורה והמצוות שעל פיהם אנו חיים והם חיינו ואורך ימינו, גם צריכים אמונה, כי בשביל לשמור שבת – צריך אמונה. להניח תפילין – צריך אמונה. לשמור על טהרת המשפחה – צריך אמונה. וכן הלאה, בשביל לקיים כל מצוה ומצוה ובשביל ללמוד ולהתפלל – צריך אמונה. ואיך נכנסת ההגדרה של שלושת הכללים – ככה השם רוצה, הכל לטובה, מה השם מרמז לי – בקיום המצוות?
וכי כאשר אני מניח תפילין, או מדליק נרות שבת, או עושה איזו מצוה שתהיה, צריך להגיד לי שככה השם רוצה? או שצריך אני להאמין שהכל לטובה? או לחפש מה השם מרמז לי?
התשובה היא בודאי שכן!
אדם הניגש לעשות מצוה צריך לחזק את עצמו מאוד באמונה שככה השם רוצה! כי הרבה מניעות יש לאדם כאשר הוא ניגש לעשות מצוה, ואפילו שכבר מאמין באופן כללי שהשם ציוה על מצוה זו, אבל כאשר המצוה מתנגשת לו עם ההרגלים, הנוחיות, הפרנסה, ועוד התנגשויות עם העולם הזה, בזה הוא כבר לא מאמין במצוה, והוא מרגיש שאמנם זו מצוה, אבל לא עכשיו ולא בתנאים האלה. כמו שאומרים הרבה: קודם שתהיה לי פרנסה – אחרי זה אתפנה ללמוד תורה. אבל אם היו מאמינים, שככה השם רוצה! השם רוצה שתלמד תורה ככה! גם כאשר פרנסתך דחוקה ויש לך בלבולים! גם כאשר יש לך בעיות בשלום בית או עם הילדים! ככה השם רוצה! אזי היו לומדים תורה בחשק ולא היו מתבלבלים מתהפוכות הזמן והיו זוכים לכל הישועות.
ודע, שבודאי כל הצדיקים עברו ניסיונות כאלה או אחרים עד שזכו למה שזכו, שרצו ללמוד והיה להם דוחק בפרנסה, או שרצו להתפלל והיו להם מניעות כאלה או אחרות, ואילו לא היו מתגברים להאמין שככה השם רוצה! לא היו לומדים תורה ולא היו מתפללים ולא היו נעשים צדיקים כאלה גדולים ונוראים.
רבי נחמן מברסלב העיד על עצמו, שאם לא היה מתאזר בסבלנות בעניין הפרנסה, והיה דוחק את השעה להשיג את כל הצטרכויותיו – במלבוש ודירות ומזון – תיכף ומיד כשהיה נצרך להם, אזי גם הוא היה סתם נחמן אחד מהשוק המטלטל בדרכים מיריד ליריד לצורך הפרנסה. אבל הוא לא דחק את השעה וחיכה לישועת השם, ואמר שטוב יותר להידחק בדירות, במלבושים וכל שכן במזון, מאשר לדחוק את השעה ולהיעשות בעל חוב או מטולטל בשביל הפרנסה.
הדרגה השניה היא האמונה שהכל לטובה. כיצד היא שייכת לקיום המצוות? על פי הנאמר לעיל מובן היטב, כי כאשר אדם ניגש לעשות מצוה, כגון להתפלל תפילת שמונה עשרה, ורוצה הוא להתפלל בכוונה ובאריכות, מיד היצר הרע בא אליו עם כל הבלבולים ומראה לו שלא טוב שיאריך בתפילה כל כך, כי יאחר לכאן, ולא יספיק לעשות את המוטל עליו, ועוד בלבולים רבים. ועל האדם להתחזק עתה להאמין שככה השם רוצה, שאתפלל בכוונה ושהכל לטובה! אם אתפלל בכוונה כרצון השם, אזי לא יארע לי שום נזק או הפסד מזה, אדרבה, רק טובה גדולה תצמח לי מכך שהרי עושה אני את רצון השם.
נשמע פשוט מדי? כל אחד אומר בליבו: בודאי שזה לטובה לעשות מצוה, מה החידוש כאן? אבל במבחן המציאות יתבונן כל אחד טוב על עצמו ויראה שהדבר העיקרי המונע אותו מלכנוס בעבודת השם כראוי, או לחזור בתשובה, הוא, שחסר לו אמונה שככה השם רוצה – שיעסוק במצוות, ושהכל לטובה – אם יעסוק במצוות לא יפסיד, רק טובות גדולות יבואו לו – וזה חסר אצל כולם.
גם הדרגה של: ‘מה השם מרמז לי’, בודאי נמצאת היא בקיום המצוות ובלימוד התורה הרבה מאוד, כי בכל מצוה ומצוה ישנו שכל פרטי שעל האדם להתחבר אליו, ובלימוד התורה בודאי הכל מפורש מאוד, מה צריך הוא ללמוד ולעשות ולקיים.
אם כן, גם בקיום המצוות ובלימוד התורה קיימות שלושת-דרגות האמונה. מדוע לומדים אנו על שלוש דרגות אלו דווקא בהקשר עם המאורעות היומיומיים והמעברים והניסיונות הבאים עלינו?
התשובה היא, שאם היינו מנסים להשתמש בדרגות האמונה בשביל קיום המצוות, לא היינו מתאמצים כראוי להשיג את האמונה, כי לא היה מה שידחף אותנו לצעוק הרבה על אמונה, משום שלא היינו מרגישים את ההפסד שבחסרון האמונה ואת החשיבות של קניית מידת האמונה.
רק כאשר בחיי היום יום יש לאדם צרות וקשיים שבלעדי האמונה הוא לא יכול להתמודד עמם כלל, רק אז הוא מתעורר להבין עד כמה חסרה לו אמונה, וכמה הוא צריך לצעוק ולבקש אמונה, וזה נקרא שמכניסים לו את האמונה ‘מהדלת האחורית’. כי בדלת הקדמית הוא לא יבקש את האמונה כל כך, משום שבקיום התורה והמצוות הוא לא כל כך מודאג אם הם כראוי באמת או לא, אבל במה שנוגע לחיים הפרטיים שלו, לפרנסה שלו, לשלום בית שלו, לחינוך הילדים שלו, כאן הוא מיד מתעורר – אני חייב להשיג אמונה! אני אלך ואצעק ואוציא את גרוני בשדות עד שאזכה לאמונה!
היוצא מזה, שאם אדם יתעורר לקיום המצוות מתוך אמונה שלמה, ויעשה את המצוות בחיות, בשמחה ובהתלהבות עצומה, כי מאמין באמונה שלמה שככה השם רוצה, וזה הוא המעשה הטוב ביותר והנכון בשבילו לעשות בחיים האלה, אזי לא יצטרך כלל לעבור ייסורים המעוררים אותו לאמונה, כי הוא מעצמו מתעורר לאמונה בעצם חיי הרוח שלו, ומשתדל לחזק את עצמו בכל פעם מחדש לקיים את המצוות וללמוד תורה בחיות והתלהבות ובאמונה שלמה.
אדם צריך לקבל את המציאות שלו – שהוא יהודי – בשמחה, ולשמוח באמת על שזכה להיות יהודי, ולחיות את היהדות שלו בשלמות ותמימות. פירוש הדבר הוא, שכל מצוה שמזדמנת לו, הוא מקבלה בשמחה ועושה אותה בתמימות, וכל הנהגה של יהדות שהוא נדרש לקיים הוא מקבל עליו בקבלה עמוקה ובלב שלם ואזי הוא מחובר עם המהות האמיתית שלו.
אין צורך לומר שאדם כזה, אם יהיה לו ניסיון בחיי היום יום שלו, בודאי יקבלו באמונה בלי שום מאמץ, מאחר ואין הניסיון תופס אותו לא מוכן ולא מרוכז, משום שלכתחילה הוא הולך בחייו עם האמונה, כי אז שום ניסיון לא מפתיע אותו כשהוא בהיסח הדעת מן האמונה.
השם יתברך יזכה אותנו לקבל בשמחה גדולה את המציאות שלנו, שאנחנו יהודים, ויש לנו את החובות ואת הזכויות שלנו כיהודים, ואת כל המציאות שלנו בתור יהודים – על כל פרטיה – ואת הכל נקבל בשלמות ואהבה ונזכה להיות דבוקים בהשם יתברך ובתורתו ובמצוותיו, אמן סלה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור