ניסים נסתרים וים של אהבה

לא להאמין, אבל איך חגי תשרי עפו, הא?

אבל לא על זה רציתי לדבר אתכם, למרות שיש טונות של חוויות ותובנות והמון דברים שאפשר ללמוד מתקופת החגים.

על מה כן? על מה שקרה לי לפני החגים, ממש כמה ימים לפני שנכנסו לתוך אחת התקופות הקסומות שלוח השנה היהודי מציע לנו.

ובכן, אני מתכוונת לאחד הרגעים הכי מפחידים בחיי.

לקחתי את בן הארבע שלי אחר הצהריים לחוג שלו. כן, גם לקטנצ'יק הזה יש לו"ז צפוף בלי עין הרע. בחוג האקרובטיקה, או ג'ימבורי הידוע בפי כל, הוא מפעיל את גופו הקטן והמתוק ומרגיש נפלא. כמו שאני מרגישה אחרי זומבה…

בכל אופן, אחרי שהורדתי אותו וראיתי שהוא נכנס, נסעתי הביתה והתחלתי, לא יודעת, להכין ארוחת ערב? בטוח שלא עשיתי מניקור. אחרי כמה דקות, שמעתי את הילדים משמיעים קולות של בהלה-התפעלות, משל קרה משהו (ולא שלא קרה).

"אפשר קצת שקט שם, ילדים? אני מנסה ליהנות מהחום המעצבן פה ליד התנור!" צעקתי.

הצעקות לא פסקו, לכן החלטתי לעשות מעשה – הלכתי לברר מה קורה שם מכלי ראשון ו…. נחמן הקטן שלי עמד שם בפתח הדלת!

"מה אתה עושה כאן? איך הגעת לכאן? למה לא נשארת?!" צעקתי-שאלתי בהיסטריה, נושמת ומתנשפת כאילו עוד מעט נגמר האוויר בעולם.

והוא, הקטן המתוק הזה, פשוט הסתכל עלי עם פה פתוח למחצה ולא אמר שום דבר.

לא ידעתי מה לעשות. כעסתי עליו, כעסתי על האחראי מחוג האקרובטיקה, אבל קצת גאה באופן מוזר שהקטנטן הזה ידע לחזור הביתה ברגל. החוג לא נמצא קרוב לבית, צריך לפנות כמה פעמים ימינה ושמאלה, ללכת ישר ואז להגיע.

לקח לי קצת זמן להירגע, כמו שאתם מכירים אותי, וגם סבלתי מפוסט טראומה ולחץ בשארית של אותו יום.

הבנתי שכל כך הרבה דברים יכלו לקרות לו, השם ישמור.

אבל אז גם הבנתי, שטונות של ניסים פשוט קרו ושמרו עליו עד שהגיע הביתה בבטחה ובשלום.

כל יום אנחנו חווים אינספור ניסים נסתרים.

רק לעבור יום אחד בלי להיות חולים, בלי לחוות תאונה בדרך לעבודה, בלי להיתקל בפינת השולחן ואחר כך לצרוח לשמים כי זה מה זה כואב בזרת, בלי לקבל מכתב פיטורין או גרוע מזה.

תחשבו על זה, כמה ניסים קורים לנו.

אז מה אני מציעה?

שפשוט נתחיל להעריך את מה שהקב"ה עושה איתנו כל יום, כל רגע, כל הזמן! שנעריך את הניסים הנסתרים כדי שלא נזדקק להעריך את הניסים הגלויים.

ויהי רצון שהיום נחווה את הנס הכי גדול – את הגאולה השלמה במהרה בימינו, ממש עכשיו, אמן.