נס בניס

"אחמד! שברת את חלומי לרסיסים,
אל תעשה אותי רשע אחמד, בגללך
לא אאמין ולא אגמול עוד חסד עם
איש, אפסיק להאמין בטוב ובצדק"…
 

1978 לכפירתם (מלאו לי 23 שנה. כשנה וחצי טרם שובי ליהדות)

חודש דצמבר. במחלקה השלישית של רכבת "טרנס אירופית". עושה דרכי חזרה לבית קרובי משפחתי בפריז, אצלם שמורים חפצי. אם הכל יתנהל כשורה אז ב-1.00 אחר חצות אהיה בפריז, אנוח מעט ואתחיל בהכנות לקראת יציאתי לאנגליה, שם אשב כשנתיים, עד שיפוגו ימי הרחקתי מארצות הברית בעוון תקרית גבול על עסקי כוונת הגירה בלתי כשרים שהייתי מעורב בהם, ואוכל לשוב ל"ארץ המגבלות הבלתי אפשריות" (ארה"ב) ולהשתרש שם לתמיד יחד עם אחי שעשה כן שנה לפני.

הרכבת יצאה לדרכה בשעת אחר-צהריים מאוחרת מספרד לפריז. טלטולי הקרון, עייפות גוף ונפש ותחושת רעב מציק – כל אלה הדפו אותי אל חיק תרדמה טרופה שנמשכה כמה שעות, ורק קריאה חוזרת ונשנית שבקעה מתקרת הקרון נתערבבה בתרדמתי הציקה-הקיצה אותי: "כל הנוסעים מתבקשים לרדת. הרכבת תמשיך ליעדה ב-8.00 בבוקר". המפקח העובר מקרון לקרון זירז את יקיצתי והאיץ בי לרדת. שאלתי אותו לפשר הדבר. "מפאת תקלה לא ניתן להמשיך בנסיעה", אמר. הבטתי בשעון, השעה 24.30 בלילה. בירור קצר העלה שאני נמצא בעיר ניס בדרומה של צרפת, מרחק כמה שעות נסיעה מפריז.

צינת לילה חורפי וטפטוף גשם טורדני האיצו את צעדיי. שמתי פעמי אל מרכז העיר בתקווה למצוא מקום ללינת לילה, והנה, ממולי דמות גבר הממהר לעברי. חזותו מזרחית, שערו מקורזל. לבוש מעיל עליון גס רטוב ומרופט, שאדי כפור נובעים ממנו בלי הפסק "כעשן הכבשן". השפלתי מבטי לעבר רגליו. נעליו קרועות ורטובות, שיניו נוקשות זו בזו בגלל הקור, ובמבט מתחנן פתח ואמר באנגלית עילגת שבורה ובמבטא מזרחי עז: "בבקשה תן לי כסף, אני רעב, כבר יומיים לא אכלתי, בבקשה אדוני!"

רגשות החמלה העזים שהתעוררו בקרבי למראה ההלך שנקלע בדרכי, הזקוק כל כך לאוזן קשבת, ללב מרגיש וליד פתוחה ונדיבה, לא הניחו לי לפקפק בכשרות כוונותיו ולו לרגע. אז אמרתי לו: "בוא ניגש למסעדה הסמוכה, שם תיקח מה שתרצה על חשבוני עד שתשבע". "תודה תודה, אתה איש טוב", אמר ההלך הערבי (ואולי רק נדמה כערבי לעיני בשר ודם…), ונלווה אלי מעודד ורוחו רוממה. הזמנתי עבור שנינו בגטים שלמים עסיסיים עמוסי ירק ומיני בשר וסעדנו בשקיקה ובשתיקה. זרם עדין ואצילי של סיפוק ריחף בקרבי על הזדמנות זו לעזור לאדם גלמוד ורעב, ועורר בי חשק טמיר להתוודע אליו ולהכירו עוד ועוד, לכן שאלתי אותו:

"מה שמך?"
"אחמד, אחמד קוראים לי".
"מהיכן אתה אחמד ומה אתה עושה כאן?"
"אני ממצרים, מאיסמעיליה, וכבר שש שנים אני לא בבית שלי, שש שנים! ברחתי".
"למה ברחת?" אחזה בי לפתע סקרנות בלי מצרים.

"ברחתי מהמלחמה. מלחמה גדולה שהייתה בין מצרים ל"יהוד" ב-73, אוקטובר 73. ברחתי מהמלחמה לא רוצה מלחמה. מלחמה לא טוב, אז ערקתי".

"ומדוע אתה לא חוזר לארצך, המלחמה כבר נגמרה מזמן?", שאלתי באיפוק, מנסה בכל כוחי להסוות את התרגשותי למשמע דבריו המפתיעים והלא צפויים בעליל.

"הו כן!" אמר אחמד נרגש. "מסוכן לחזור יהרגו אותי", קבע נחרצות תוך שהוא מסמן בתנועת יד על צווארו. "אני מסתובב ומסתובב מנסה להתקיים איכשהו. הנה אתה רואה", הצביע על שק השינה האדום שעל גבו, "על שק שינה זה אני ישן לילה לילה, כל פעם במקום אחר – במרתפים וחדרי מדרגות".

סערת רגשות עזה התחוללה בקרבי אותה שעה. האם אומר לו, לאחמד, שאני יהודי מארץ ישראל, שהתגייסתי לצבא חודשים ספורים בלבד אחרי המלחמה ההיא ממנה הוא ערק? מה תהיה תגובתו ניסיתי לצפות. כשלעצמי לא רק שאיני חש שמץ עוינות, אלא אפילו רגשי חיבה ופיוס עמוקים יש בי כלפיו. לבסוף החלטתי לגלות לו פרטים אלה על אודותיי ויהי מה! "אחמד אתה יודע, שמי יואב ואני יהודי מארץ ישראל, התגייסתי לצבא ארבעה חודשים אחרי מלחמת אוקטובר", אמרתי וקולי הולך ורוגש כמי ה"גיחון".

להפתעתי, הרים אחמד את שרוול יד ימינו בתנועה מהירה, והנה, סמוך לסוף זרועו נגלה ציור קעקע מרהיב ובו נראים דגלי ישראל ומצרים שלובים זה בזה. "MAKE LOVE AND NOT WAR" (עשה אהבה ולא מלחמה), הרים אחמד קולו בהתלהבות ספונטנית עד שהקיץ את המוכרת אדומת השיער מנמנומה ה"חתולי".

נפלנו איש על צוואר חברו. מקץ רגע ארוך של התרפקות נאיבית נטולת שמץ חשדנות מצדי, טובל באידיליית "קץ הימין" של "…וגר זאב עם כבש" הבטנו שוב איש בפני רעהו ושתקנו. פניו של אחמד סמקו מדמע רוגש על רקע עורו השחום.

"אחמד", אמרתי, "מגיע לשוחר שלום כמוך לישון כמו בן אדם הלילה, בוא ונחפש אכסניה על חשבוני, מסכים?"

"תודה תודה!", אמר אחמד ונלווה אלי תוך שהוא מצביע לעבר אכסניה סמוכה המוכרת לו, ודאי מרוב שוטטות בעיר זו. בדרכנו לאכסניה השתעשעתי בדמיוני אודות יום המחר בו אפציר באחמד לרחוץ גופו, לגזוז מחלפות ראשו ולהתגלח, אחר כך ודאי נלך לשוק העיר ואלביש אותו מחלצות אחליף נעליו ואצייד אותו במעט מזומנים ואשלח אותו לדרכו…

אישה בגיל העמידה פתחה לפנינו חדר בקומה השלישית ואיחלה לנו לילה טוב בלבביות. בחדר ניצבה מיטה אחת רחבה. אחמד פרש את שקו על רצפת החדר ואני, ברוב עייפותי, צנחתי כמטיל עופרת על המיטה ונרדמתי "שנת ישרים".

דפיקות חוזרות ונשנות על דלת חדרנו הקיצו אותי מהחלום. הצצתי בשעון. השעה 3.00 לפנות בוקר. מה פשר הדפיקות האלה? אולי זה איזה אכסנאי תועה? אשתוק עד שילך! אך הדפיקות חוזרות ונשנות בהתמדה.

"מי שם?", שאלתי. זה היה קולה הנרגש והמזרז של פקידת הקבלה מליל אמש, מדברת אלי בצרפתית שיכולתי להבין: "אדוני אדוני, הבחור עם שק השינה האדום שבא איתך בלילה יצא החוצה בריצה, כדאי שתבדוק את חפציך".

קורי השינה אחזו שמורות עיני וכמעט שהתפתיתי לשוב ולהירדם. האפלולית הכבדה בחדר לא אפשרה לי לראות בעדה שמץ דבר, גיששתי באצבעותיי, תר אחר מתג המנורה. סוף סוף הדלקתי אותה, הבטתי סביבי. אכן לא היה זכר לאחמד וחפציו. הפניתי מבטי לעבר חפצי שלי והנה גם הם אינם. כל כספי, כרטיסי טיסה ושאר ניירות נחוצים וחפצי ערך – את הכל לקח אחמד וברח.

האם משל היה אחמד הזה? או חלום? או אולי זוהי רוחו הפלאית של אליהו הנביא המתגנב מפעם לפעם אל בימת החיים ונוסך בהם טעם ותבלין רזים ומסתורין?

לא אדע!

"תודה גברת, תודה!", אימצתי את שארית מצפוני להכיר לה טובה, לבשתי את מכנסיי בחיפזון, וכך יחף, כשלגופי גופיה בלבד, פרצתי כרוח סערה אל רחובה השומם והגשום של העיר.

רץ יחידי ויחף לי וקר לי
טוען לכתרו של אושרי שנגזל
אוי לך מצפוני הולכתני שולל!
אוזר כוחותיי להתנחם בעובדה שגרמתי אושרו של אחר,
בראשי מרצדים כל אותם מושגים כ’ידיד, רע, אח וחבר’
מנסה לאקלם מקומם מחדש
נוכח גשם זועף וקצבו המוחש…

זועק ומתחנן אגב ריצתי: "אחמד! בבקשה השב לי את כספי, זכור את כל מה שעשיתי למענך, החזר לי את כספי וחפצי, אתה מבין? לא אוכל להגיע לאנגליה. שברת את חלומי לרסיסים, אל תעשה אותי רשע אחמד, בגללך לא אאמין ולא אגמול עוד חסד עם איש, אפסיק להאמין בטוב ובצדק"… דברים כאלה שילחתי אל חלל האוויר בתקווה שקולי, או בת קולי, יגיעו ויבקעו את ערלת אוזנו וליבו של אחמד – עריק המלחמה, שוחר השלום, אשר פניו לאהבה ולא למלחמה…

השחר החל להפציע. גשם טורדני וצינה חדה כתער, שזורים במשב רוח שורקני ולעגני, השליכו אותי אל חיק הרגשה כבדה של ייאוש ואובדן תקווה. טירוף של זעם, תסכול ואכזבה הציפו כל תא חי בגופי, כמו נלחמים בשחר המפציע ובשמש העולה. כמבקשים להנציח את האפילה, את ניצחון הרוע על הטוב.

חשתי תחילתו של משבר ערכים ההולך ומתבצר על חורבות תמימוּת מצפוני ויושר ליבי שכשלו במאבקם. כל שרציתי היה רק לעוף הרחק הרחק אל כוכבו של ה"נסיך הקטן", הרחק מכוכביהם של גאוותנים רודפי כבוד ובצע ונוכלים שפלים שסרחונם הולך מסוף העולם ועד סופו…."אלי אלי למה עזבתני?"

שבתי לאכסניה שח ונדכא וכאדם הגורר אחריו את שרידי גופו ורוחו מחזית אבודה. התקשרתי להוריי בקיבוץ. אמי המתוקה על הקו! מופתעת לשמוע את קולי, כבר גמרה בדעתה שירידתי מן הארץ אין לה חזרה עולמית. ברקע יכולתי לשמוע בבירור את קולו של אבי אומר בטון ענייני: "מרגלית מה הוא רוצה?" ואימי כמתעלפת משיבה: "הוא חוזר הביתה אני לא מאמינה! הוא חוזר הביתה!". אבי כובש את רגשותיו ושואל ביבשות מעושה (הרי אני מכיר אותו שנים כה רבות): "תשאלי אותו באיזה שעה הוא בא ונסדר רכב. מה את מתרגשת כל כך?", אמר ולא הוסיף.

‘אמא לחיקך החם אני שב, פרשי שתי ידייך לקראתי, הציעי מיטתי, הכיני תבשיליך כאשר אהבה נפשי, הנני בא להתרפק על תום וטוהר ילדותי הנני בא!…’

מקץ שתי יממות דרכו רגליי על אדמת ארץ ישראל.

לא חלף זמן רב ושוב נזדמן לי "אליהו" על דרכי, אך הפעם "מאיר פנים" ו"ימינו תחבקני"… שוזר בהופעותיו את פרקי חיי לעלילה מרתקת רווית משמעות…

"וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד".

(באדיבות אתר מכון מאיר)