עבודה מוזרה

עכשיו, אני כבר יודעת יותר. עכשיו,
אני רואה איך לאנשים שנתפסים ב'עבודה
מוזרה' יש מערכת ערכים משלהם וסדר
עדיפויות שמעוותים את כל תפיסת חייהם.
 
 
כבר זמן רב שאני חושבת לכתוב משהו על 'עבודה מוזרה'. בכל פעם שאני מדברת עם מישהו שיכול לדבר רק על העבודה שלו במשך שעה וחצי, יש לי את הדחף לכתוב על זה. בכל פעם שמישהו אומר לי שהוא ואשתו היו מאוד מאוד רוצים לעלות לארץ ישראל, אבל כרגע זה לא מסתדר עם 'התוכניות והקריירה', יש לי דחף לכתוב על זה. בכל פעם שאני רואה אנשים שעובדים 18 שעות ביום בזמן שהבית שלהם נראה כמו תל חרבות, והילדים מאבדים את הכיוון והדרך והאישה מתחילה לפתח אובססיה לגט, כדי שתוכל למצוא מישהו אחר 'שיאהב אותה באמת', יש לי את הדחף לכתוב משהו על 'עבודה מוזרה'.
 
התורה מאוד ברורה לגבי שלוש עבירות קשות שעליהן יהודי מצווה ב'יהרג ובעל יעבור': שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה.
 
עבודה זרה כוללת בתוכה העלאה באוב, כישופים, לסגוד ולהשתחוות לדמויות קטנות מאבנים, לעבוד את השמש, הירח והכוכבים, או דמויות שאדם עושה במו ידיו מעץ, מתכת ומה שלא יהיה.
 
אנחנו נהנים מהמחשבה שבמאה ה-21 עבודה זרה היא לא דבר שאמור להדאיג אותנו יותר, כי איננו עושים את זה. אבל אנחנו בהחלט טועים, כי הפירוש המילולי והפשוט של 'עבודה זרה' הוא 'עבודה מוזרה'.
 
מזיכרונות העבר שלי – ואני לא כזאת זקנה – רוב האנשים לא עבדו 'עבודה מוזרה'. הם היו מגיעים למשרד בשעה 9 בבוקר (או שמונה) ויוצאים בשעה 5 בערב, וזהו. עד למחרת, ושוב הסרט הזה היה חוזר על עצמו. אבל היום, אנשים מגיעים מוקדם מאוד למשרד ויוצאים ממנו מאוחר בלילה. הם עונים למיילים בצורה אובססיבית: ברכבת, כשהם ישובים על הכורסה בסלון ביתם, באמצע ארוחה רומנטית עם בן/בת הזוג, בחתונה של חברים, ובהרים באמצע שום מקום.
 
הם ממסגרים את החלומות, התקוות והשאיפות בתוך המושג 'קריירה': מפילים עוברים שעלולים להפריע בדרך למימוש התוכניות העתידיות, מפרקים קשרי זוגיות שגם הם עלולים להפריע בדרך, מתרחקים כמו מאש מנישואין, וכך גם מלהביא ילדים, כי זה עלול להפריע להם בדרך. ואם הם יהודים, אז שמירת השבת, אכילת כשר, הימנעות ממפגשים 'חברתיים' לא רצויים – כל זה נזרק מהחלון בשם ולמען ה'קריירה'.
 
כן, יכול מאוד להיות שיש להם בן/בת זוג שמחכה להם שם בבית, שלא ראה אותם חמש שנים (חוץ מ'היי-ביי' ולזה לא קוראים זוגיות). כן, יכול להיות שיש להם ילד או שניים שזמן האיכות הכי טוב שהעניקו לו היה… ביום שנולד. כן יש להם ערימה של 'מעשים טובים' לעשות שאף פעם לא נעשים, כי תמיד מופיע על הפרק עוד דד-ליין שהעבודה מציבה. וכן, הדבר הכי חשוב להם בחיים הוא העבודה שלהם, ה'קריירה'.
 
והדבר הכי מעניין ומוזר בכל זה הוא, שכולנו חושבים שמדובר פה בהתנהגות 'נורמטיבית' ובהחלט מקובלת.
 
אנשים שסוגדים לאבנים קטנות או מבקשים מאיזה עץ שישמור להם על השדה, מן הסתם סובלים מהפרעה כלשהי. אבל אנשים שחושבים שהעבודה שלהם היא הכוח ומקור הברכה, השמחה, הצמיחה והשגשוג, בהחלט נראים כאנשים נבונים, ודבריהם גם נשמעים הגיוניים.
 
כשאתה קורא בתנ"ך וסוקר אירועים מסוימים, כמו אנשים שנהגו לשרוף את הילדים שלהם כדי לספק איזה אל שקרי כמו המוֹלֶך (אל כנעני קדום), בראש מתחילות להתרוצץ מיליון מחשבות שלא מניחות לך. איך אדם יכול להיות אכזרי כל כך, להיות מוּלך שולל כמו עיוור ומטורף ולהקריב את ילדיו לאיזה פסל חסר כוח ותנועה, שעם פטיש, לא גדול, אתה שובר אותו לרסיסים?
 
אבל האם אנו מתנהגים אחרת? אם אנחנו לא משחקים עם ילדינו אחרי הדלקת נרות חנוכה, זמן איכות עם המשפחה, או יושבים איתם לשיחה מלב של הורה אל לב של ילד, כי סדר העדיפויות שלנו הוא 'עבודה', מה אנו מקריבים? אם אנחנו ממהרים למלא את הוראות הבוס – אפילו בסופשבוע, אפילו מאוחר מאוד בלילה, אפילו באמצע ארוחת ערב לשנת נישואין – מה אנו מקריבים?
 
כשאנחנו 'רצים' בתפילות היומיות שלנו, או מדלגים עליהן, כשאנו מגיעים הביתה שעה (או יותר) אחרי כניסת שבת, כאשר אנחנו לא מצליחים להשאיר זמן ללימוד התורה בכל שבוע, כי אנחנו מקדישים כל דקה שלנו לעבודה, לעבודה, לעבודה – מה אנחנו מקריבים?
 
וכשהכל נאמר ונעשה, האנשים מתקופות קדומות באופן עקרוני לא שונים ממני וממך. גם הם היו צריכים להחליט: או להכיר בעובדה שאין שום כוח בעולם חוץ מהשם יתברך ולחיות על פי זה, או – להאמין ש'אל הגשם' ידאג להם לאוכל, 'אל המלחמה' ישמור עליהם מפני האויבים, ו'אל האהבה' יעצום עין ולא יתייחס לעבירות מוסריות כל זמן שהם זוכרים את יום האהבה.
 
במאה ה-21, אנו עומדים בפני אותה החלטה. או שאנו יכולים לעבוד בצורה נורמאלית, ולא חריגה כמו היום, ולהשאיר זמן לנשמות שלנו, לבני הזוג, למשפחה ולמצוות, או – שאנו יכולים לבחור להאמין שאם לא נעבוד בכל ה-24 שעות שהשם ברא, לא יהיה לנו גרוש על הנשמה, נהיה הומלסים ונגווע ברעב.
 
או – שאנו יכולים לבקש מהשם שייתן לנו אמונה, ויעזור לנו להאמין בו שהוא מספק לנו הכל, הוא דואג לנו – ובכלל, שאין שום כוח אחר בעולם מלבד השם יתברך!, או – שאנו יכולים לחשוב שהכל בא מכוחי ועוצם ידי. זה ה'תואר' שלי, זו ה'חכמה' שלי, זה ה'פול-טיים-ג'וב' שהקדשתי – כאילו שזה מה שעושה לנו את זה.
 
לא מזמן, גם לי הייתה אובססיה ל'עבודה מוזרה'. כשעלינו לארץ ישראל, כשהשם ברחמיו החל לסגור את העסק הכושל שניהלתי, ועדיין לא הכרתי את המושג אמונה, הלכתי לרב כדי לקבל ברכה. הרב שאל אותי כמה ילדים יש לי ואני אמרתי "שתי בנות". הברכה שלו הייתה שאזכה לבן, והוא לא בירך אותי בברכה המבוקשת – ברכה לעסק שלי. רתחתי מזעם! לא יכולתי להאמין. איזו 'חוצפה' יש לרב הזה. הוא פשוט התעלם מהדבר הכי חשוב שבגללו הגעתי אליו (ה'עבודה המוזרה' שלי) ורק בירך אותי לילדים נוספים.
 
עכשיו, אני כבר יודעת יותר. עכשיו, אני רואה איך לאנשים שנתפסים ב'עבודה מוזרה' יש מערכת ערכים משלהם וסדר עדיפויות שמעוותים את כל תפיסת חייהם. תודה לא-ל, השם לקח את העסק הזה ממני. כי אם הוא לא, אני באמת מפחדת לחשוב איזה בן אדם הייתי היום.
 
יכול להיות שהיה לי יותר כסף (וגם זה בספק גדול מאוד). אבל בהחלט שלא היה לי שלום בית כמו זה שיש לי עכשיו, הבנות שלי בטח היו אומללות כי הייתי 'אשת קריירה', וברור שהאמונה שלי הייתה בגובה הרצפה, ובורא עולם לא היה חלק בלתי נפרד מחיי.
 
על ה'עבודה המוזרה' שלי לא הייתי יכולה לוותר בלי הרבה עזרה מהשם, בגלל שאהבתי אותה. הייתה לי הרגשה מדהימה של שליטה, של מצליחה, של 'לסדר את העניינים' – והכל היה מושרש כל כך חזק בתוכי, וכמובן הזין את היצר הרע שלי.
 
זה היסח-דעת איום מהעבודה האמיתית שלנו כאן בעולם הזה, כלומר תיקון הנשמות שלנו. למה? כי עבודה אמיתית היא קשה. עבודה אמיתית נעשית במשך חודשים ואפילו שנים, וזה עוד לפני שאתה רואה תוצאות ורווחים, ובמשך חודשים אתה יכול להרגיש פתטי, אומלל וכישלון מהלך על שניים.
 
וזה טוב.
 
לי זה היה טוב – ועד כמה שזה היה לא נוח, זה הסיר מעלי את מסווה הגאווה, ובאמת פתח בפני את הדלת למידת הענווה. וענווה, כמו שמלמד הרב שלום ארוש בשיעוריו ובספריו, היא הסימן הכי גדול לתשובה שאדם עושה, וכך גם האמונה והמקום שאדם נותן לבורא עולם בחייו. וזה בהחלט לא היה 'כיף'. זה בהחלט לא היה 'מהנה', ובהחלט לא היה משהו שאתה יכול לדבר עליו שעות באיזה מסיבת קוקטיילים או בשמחה אחרת.
 
לכן 'עבודה זרה' היא כה ממכרת וקשה מאוד להשתחרר ממנה. ולכן זה גם כל כך רע בשבילנו, כמעט בכל תחום מחיינו.
 
לפני שלושת אלפים שנה אבותינו היו צריכים להחליט בין 'עבודה זרה' לבין עבודת השם. היום, אנו עומדים בפני אותה בחירה, אם כי בלבוש אחר. האם נמשיך לתת לאובססיה שלנו לקריירה ועבודה להרוס את חיינו, או שנמתח קו ברור ונפנה זמן לעבודת השם, למשפחה ולנשמה שלנו?
 
במקום שעה נוספת במשרד, האם נסכים להגיע הביתה לארוחת ערב משפחתית? האם נספיק להגיע לשיעור? האם נצא לשעת הליכה ונדבר עם השם (התבודדות)?
 
נכון, אף אחד לא מת ממחשבה כמו 'הלוואי ויכולתי להיות עוד קצת במשרד'. אבל כשזמן המפגש עם היוצר מגיע, רבים מאיתנו היו מאחלים לעצמם שבמקום לבזבז את החיים שלנו ב'עבודה זרה', היינו עושים יותר בעבודה האמיתית – המטרה שלשמה בורא עולם שלח אותנו לעולם הזה.