עושים סדר במטבח

המטביל צחק. למה? כי בתור להטבלת
הכלים היו מערוך וסכין חיתוך לפיצה.
האישה רצה כל הזמן עם כפית קטנה
למקווה, והסבתא לא מצאה את ימינה
ואת שמאלה…

לפני שנים ספורות, בערך בתקופה הזאת, החליטו זוג צעיר (שרק לא מזמן הפכו להיות משפחה) בתום לב ובאהבה, לעשות צעד משמעותי בחייהם ולהתקדם עוד פסיעה קטנה בדרך שבה בחרו לצעוד.

הם חישבו וחשבו, מכיוון שפסח מתקרב, שאולי כדאי לנצל את ההזדמנות, לתפוס את המומנטום ולהכשיר את המטבח לפסח.

אבל המטבח של הזוג לא היה כשר כלל וכלל באותה התקופה. לכן, כאשר הציע הבעל את מה שהציע, נלחצה האישה והתבלבלה עד מאוד. ‘כיצד נכשיר את המטבח? מה צריך לעשות? מה עם כל הכלים שלי?’ היא חשבה לעצמה. ובאמת, כאשר ניגשו למלאכה והיא הבינה שעליה לוותר על הפוד-פרוססור, על הבלנדר ועל כל מחבתות הטפלון הנהדרות שלה, על צלחות החרסינה שהלכו איתה שנים אחורה ועל סכיני השף המעולים שרכשה לעצמה לא מזמן, כשרצתה לפנק את עצמה ביומולדת. ובעצם, על מה לא?

ככל כשערימות הכלים לזריקה נערמו בחוץ, נחמץ ליבה. ואפילו שהבעל הבטיח לה שהוא יקנה לה ה-כ-ל חדש, היה לה ממש קשה להיפרד. היא הרגישה בזבוז, תחושת החמצה, ובעיקר, תחושה קשה של פרידה מתקופה בחייה.

אחרי שגמרו להפוך, למיין ולברר, וסידרו את המטבח, נותר רק קומץ קטן של כלים לטבילה, שגם לגביהם לא היו בטוחים ממש אם מותר להכשירם. הבעל העמיס הכל למכונית הישנה שלהם ולקח את הארגזים למקווה הקטן שליד מקום עבודתו. כאשר ניגש לטבול את הכלים הוא קצת התבייש ואמר ש’רק באתי לטבול את הכלים לפסח’. אז המטביל צחק מאוד. למה? כי היה שם מערוך וסכין לפיצה בתור לטבילה…

באותו פסח המטבח היה נקי ומאוד מינימאלי. הם ניסו להקפיד עד כמה שרק יכלו וכפי שביררו, אבל היו כל מיני בלבולים וכל מיני טעויות, והאישה הרגישה שהיא מנסה, באמת מנסה, אבל לא תמיד מצליחה. היא לא ידעה כמה חמורה השגיאה שעשתה כאשר לקחה בטעות כפית בשרית לנס קפה, או התבלבלה בסקוץ’ לכלים כי לא היו לה שני כיורים, והיא מצאה את עצמה רצה למקווה כל הזמן עם כפית קטנה וכלים חדשים לטבילה.

פסח עבר ושוב היה צריך להחליט ולברור, למיין, לארגן ולסדר, והמון דברים היו חסרים. וסבתא שלה, שבאה פעם בשבוע לבשל ולעזור, והיא גם לא מכירה הלכות כשרות, לא מצאה את ימינה ואת שמאלה והתבלבלה והצטערה מאוד, כי פחדה לעשות עוד שגיאות, וגם שהצעד הזה אולי ירחיק ויבדיל עוד יותר את נכדתה ממנה…

והזמן עובר. אני עדיין מתבלבלת לפעמים, וגם בעלי. לא פעם מגיעים אלינו מכרים וחברים שאין להם השגה בנושא ועושים לי קצת בלגאן. אבל אני בהחלט מרגישה קצת יותר בטוחה, קצת יותר יודעת, קצת יותר רגועה והרבה יותר שלמה. ויש עוד דרך לעבור. כן, הדרך ארוכה ברוך השם. ואפילו שעבר זמן, אנחנו עדיין לא בקיאים בכל הפרטים ובכל ההלכות ובכל ההכשרים ובכל ההיבטים. אבל אנחנו לומדים וגם ילדינו. והכי מצחיק, שגם משפחתנו וחברינו. וזה מאוד חמוד לראות את אמא של חברתי הטובה, שהיא חוזרת בתשובה, מרגיעה אותי ואומרת: "אין לך מה לדאוג, הצלחת חד פעמית, הסלט כשר למהדרין וגם את החסה קניתי ‘גוש קטיף’…."

ואני בטוחה שהשם רואה את המאמצים שלנו, את הבירורים, הניסיונות וההשתדלות האינסופית, וכמו אבא גאה ששמח בנו, אולי, ואפילו, שומר וזוכר לנו חסד נעורים.