פוג’י ואני

עקשנית כמו פוג'י לא ראיתם, בכל
הזדמנות היא חומקת פנימה ומתמקמת
על איזו כרית או שמיכה מפנקת. פעם
אף אחד לא התווכח איתה על זה.
היום, אני מודה, היחס שלי אליה השתנה.
 
 
את פוג'י, החתולה הקטנה שלנו, מצאנו באחד מרחובות תל אביב. כך בעצם ניצלו חייה מגורל מר ברחוב לפני כעשר שנים. גידלנו אותה והרעפנו עליה אהבה בביתנו שעל גגות תל אביב.
 
כעבור כמה שנים, כשנולדו הילדים, עברנו לבית במושב ולקחנו אותה איתנו. תנאי מחייתה השתפרו בזכות החצר הרחבה, אבל הגישה לתוך הבית נחסמה בפניה לחלוטין בגלל שחששנו לשלומם של הגוזלים הרכים שלנו. וכך, בחמש השנים האחרונות היא משוללת כניסה לפנים הבית. אבל עקשנית כמוה לא ראיתם, בכל רגע של חוסר תשומת לב, היא חומקת פנימה ומתמקמת על איזו כרית או שמיכה מפנקת.
 
בשנים הראשונות לגידולה, הייתי רווקה וחופשייה והרעפתי עליה אהבה, תשומת לב וליטופים בלי סוף. אימצתי אותה אל ליבי והתייחסתי אליה כמעט כמו לתינוקת שלי (להבדיל אלף אלפי הבדלות). היא מילאה אצלי צורך חזק ומתמשך באימהות שלא מומשה במשך שנים רבות.
 
היינו מתפנקות יחד על הספה ביום חורף קר ומשחקות על הגג עם כדור קופץ. הייתה לנו ממש מערכת יחסים טובה. היום, אני מודה, היחס שלי אליה ממש מינימאלי. זה מסתכם בקערת מים נקיים ואוכל כמה פעמים ביום. היא כבר התרגלה להתעלמות שלי, אבל ממשיכה ליילל ולבקש תשומת לב וליטופים. ואני, שטובעת בעומס רגשי של מתן תשומת לב אינסופית לילדים, לבעל ולבית, מרגישה שזה מעבר לכוחותיי להרעיף עליה אהבה. כל-כולי ממוקדת במשפחה ששואבת ממני את כל תשומת הלב, הסבלנות והאהבה שיש בי. ההתעסקות במשפחתי מצריכה כל כך הרבה כוחות נפש, שלפעמים, כשהלחץ בבית בשיאו והיא מייללת בלי סוף, מתחשק לי לזרוק עליה איזה כפכף.
 
מה? גם את עכשיו מתחילה? לא מספיק לי כל היבבות מסביב? ואני מתחננת: 'השם, בבקשה תעשה שהחתולה הזאת תיעלם עכשיו'…. אחר כך אני מתחרטת ומצטערת, וחושבת לעצמי: 'איזה אדם אכזר אני וכמה אומללה ומסכנה החתולה הזאת…'
 
אני כמעט בטוחה שלא הייתי מעלה בדעתי להכניס הביתה בעל חיים היום. לאו דווקא הטענה שזה עלול להוריד ברוחניות, אלא בגלל החשש שמא אצער אותם.
 
צער בעלי חיים היא הלכה חשובה, הומאנית ויפה. הרב יאשיהו פינטו אומר שעלינו להישמר מאוד מלצער בעלי חיים, אפילו במעט, משום שזה עלול לעורר עלינו קטרוגים גדולים בשמים. הציווי להאכיל את החיה לפני שאתה מתיישב לאכול מופיע בפסוק בקריאת שמע, שהיא התפילה ב-הא הידיעה – "ונתת עשב בשדך לבהמתך" ורק אחר כך "ואכלת ושבעת". העובדה שאנחנו לא מבינים לנפש החיה ואיננו בקיאים בדברים שגורמים לה צער, מסבכת עוד יותר את העניין.
 
מקומם של בעלי החיים הוא בטבע. התערבותם של בני האדם וביות החיות היא תופעה מעציבה. יש לכך דוגמאות אינספור שכבר למדנו להתעלם ולקבל אותן כפשוטן. כלבים הגדלים בדירות קטנטנות וצפופות והמובלים לטיול, קשורים ברצועה, לגינה קטנה מלאה בכלבים אחרים, פעם בבוקר ופעם בערב, כשבעליהם חוזרים מהעבודה. דגים באקווריום קטן שוחים מצד אחד לשני, תוכים וציפורים כלואים בכלוב ואינם יכולים לעוף, אוגרים מסתובבים על הגלגל ועוד ועוד. אני לא מדברת על התעללות מכוונת וברורה כמו הלקאת חיות או הרעבתן, אלא על עצם התופעה של לקיחת בעל מחמד לשם השעשוע שלנו, כשבעצם הבדיחה היא על חשבונו.
 
לפני שאנחנו שוקלים להחזיק בעל חיים בביתנו, עלינו לשאול את עצמנו האם זה באמת לטובתו.
 
אני יודעת שהיום לא הייתי לוקחת בעל חיים לביתי. אבל את הנעשה אין להשיב, למסור את פוג'י לזרים זה יגרום לה הרבה יותר צער, מאשר להשאירה בביתנו ולצער אותה בחוסר תשומת לב. אני רק מתפללת שהיא לא תקטרג עלי בשמים. לא היא עלי, ולא שאר החיות על אף אחד מעמנו ישראל.