קשה להיות יהודי או טוב להיות יהודי?

 

 

חלק מאיתנו נמצאות כבר בספירה לאחור לקראת פסח. עבורנו זה לא ערב פורים (נדבר על זה בהמשך), העיניים שלנו כבר מונחות על הדבר הגדול – פסח.

 

הייתי "עסוקה" בפסח כבר מראש חודש שבט. במשך חודש שלם חשבתי "שאני חייבת להתחיל עם הניקיונות של פסח", ואפילו תכננתי איך אעשה את זה. אולם, כאשר ראש חודש אדר א’ התגלגל לו בלוח השנה אמרתי לעצמי: "זהו, מספיק עם המחשבות. שום דבר לא יצא אל הפועל מכל המחשבות מלאות העשייה הללו, הגיע הזמן באמת לפעול ולעשות משהו בנדון". ומכיוון שאני אדם מלא אנרגיות, החלטתי ללכת בעקבות הכרזה זו.

 

הסיבות שמצאתי להיותי כזאת זריזה הן מגוונות:

 

1. אני לא כל כך צעירה וחזקה כמו שהייתי, ואני לא יכולה לעבוד כל כך קשה ומהר כמו בעבר.

 

2. כבר אין לי ילדים קטנים בבית, אז למה להשאיר את הכל עד לדקה ה-90 ואז למהר, אני יכולה להרשות לעצמי להתחיל מוקדם יותר ולקחת לי את הזמן הדרוש לזה.

 

3. יש לי דירה גדולה ואם אחכה, כפי שנהגתי לעשות, עד אחרי פורים לעולם לא אצליח להסתדר.

 

4. עבודות הבית שלי מורכבות בימים האלה (אני נשואה לאדמו"ר) ואני לא יכולה להפסיק את הכל ולהתרכז רק בהכנות לפסח….

 

ויש עוד אלף ואחת סיבות, וכולן במידה שווה ברות-תוקף.

 

לפי כל קנה מידה, אני כבר בפסח, ואיפשהו שם בדרך, אעצור ואטפל קצת בהכנות של פורים. (למרות שאני צריכה להכין 60 משלוחי מנות, קרפלאך, 120 מנות של כרובים ממולאים וסעודת פורים ל-55 אנשים, אבל לפחות בעניין התחפושות אני כבר לא צריכה לדאוג יותר…)

 

אולם כפי שכולכן יודעות, אף אחת מאיתנו לא יושבת בחיבוק ידיים במשך כל השנה, ולמרות שהתחלתי את ההכנות לפסח מוקדם יותר, אני עדיין ממהרת ומוטרדת, סחוטה ולחוצה, מנסה לשלב את הניקיונות של פסח עם השגרה והמטלות היומיומיות.

 

ברגע זה אני צריכה להכין ארוחת ערב כי הרב צריך להגיע הביתה בשעה הקרובה – אך כל מה שאני רואה בעיניי זה את הבלגאן (המילה ג’ונגל תתאים יותר) שיש בחדר השינה. חשבתי שאסיים לנקות שם לפני ארוחת הערב אבל זה לא קרה. ואני לא חושבת שאוכל לסיים זאת אחרי ארוחת הערב, כי יש לי שתי פגישות מתוכננות וביקור אחר הצהריים, הייתי בטוחה שאוכל להשיב את הסדר על כנו עד אז. (החיים חייבים להמשיך כרגיל, ולמה אנשים שצריכים את הרבנית ייענשו רק בגלל שמתרוצץ בראשה של הרבנית רעיון משעשע – להגיע לפסח "רגועה").

 

אז מה שלמעשה עומד לקרות (מכיוון שזה כבר קרה), שמאוחר בלילה אפנה קצת מקום בחדר השינה כדי שנוכל לישון שם. בלגאן גדול אף פעם לא מנע ממני שינה רגועה, אפילו שזה לוקח ממני את הרוגע כשאני ערה. (וכפי שאמי החכמה ע"ה אמרה תמיד: "מחר הוא יום חדש והתחלה חדשה").

 

אז הנה אני כאן, עומדת במטבח ומנסה להכין את ארוחת הערב, הטלפון מצלצל, ובמקביל מצלצל גם פעמון הדלת, ואני חושבת "פוי, כמה קשה להיות יהודי, אין לי אפילו זמן לנשום".

 

אבל לפתע עצרתי… ואמרתי לעצמי בקול רם (אחרי הכל אני מדברת עם אדם מאוד חכם שלא עונה לי בחזרה) "האם זה באמת כל כך קשה להיות יהודי?" ואז נשאבתי באחת חזרה בזמן, לאנגליה, המקום בו גדלתי בין המון גויים…..

 

הנחתי את שפופרת הטלפון במקומה, הנמכתי את להבות האש מתחת לסירים שהיו על הגז, והתיישבתי לי כדי שאוכל לצאת למסע בזמן בזיכרונותיי.

 

בתמונות שעלו מן העבר ראיתי את עצמי חוזרת הביתה מהקניות שעשיתי בעיר. בדיוק חזרתי מהרכבת התחתית וצעדתי לעבר תחנת האוטובוס שיסיע אותי הביתה.

 

כשצעדתי בדרך, צעד לפני זוג – אישה אנגליה שדחפה עגלה ובה היה תינוק, ואיש אנגלי. כשקולה של האישה הורם מעט יכולתי לשמוע את מה שהיא אמרה. היא הפצירה באיש שהלך לצידה ואלה היו דבריה:

 

"בבקשה בוא איתי הביתה עכשיו, הכנתי ארוחת ערב לשנינו, תראה שזה יהיה נחמד. נשב ביחד ונצפה בטלוויזיה ואני אעשה לך טוב". הוא שתק לכן היא המשיכה: "והילד (התינוק שלהם), גם הוא ישמח שאבא שלו בבית, ולא בפאב". היא המשיכה עוד דקה או שתיים, בוכה ומתחננת בפניו שיבוא איתה הביתה.

 

ואז לפתע – האיש כבר לא היה שם יותר. כאשר עברנו על פני דלת הפאב, מבלי שהבחנתי בה, הוא פשוט ‘החליק’ לו פנימה.

 

והיא המשיכה ללכת…. לבד… בוכה… לאותה "ארוחת ערב" שהכינה לבעלה – שלא חזר איתה הביתה.

 

ואני המשכתי ללכת… לתחנת האוטובוס, וחזרתי הביתה, לארוחת הערב הנחמדה והלא מעטה שהכנתי למשפחתי, לבעל והילדים שהיו בבית וחיכו לי.

 

בקשתה של האישה הייתה הגונה אכפתית ומאוד נורמאלית, כך שהייתי מאוד מזועזעת ממה ששמעתי, התיישבתי והסתכלתי סביבי, על המשפחה שלי ועל פניהם הקורנות והשמחות, על הנחת והשמחה שלי, ואמרתי לעצמי: "כל כך טוב להיות יהודי".

 

שמחתי בזיכרון הזה ואז זיכרון נוסף הופיע לו, אבל הפעם היה זה באחד מבתי החולים הגדולים שבאנגליה.

 

הייתי שם עם בתי הגדולה שסבלה ממחלה כרונית בכליה שלה. המחלה נמשכה תקופה ארוכה ולכן הצריכה אשפוזים ארוכים בבית החולים. היינו במחלקה עם עוד משפחות שהתמודדו עם אותה מחלה, לכן פגשנו את אותן משפחות במשך שנים. כשאדם מבלה זמן ארוך יחד עם אותם אנשים, אפילו לא יהודים, בסופו של דבר נוצר קשר ביניהם.

 

באותו בוקר פגשתי את אחת האמהות, קרול, אישה מדור קודם כמוני, שבתה התאשפזה באותו זמן.

 

ישבנו שם ושוחחנו על דברים שהיו משותפים לשתינו, וציינתי בפניה שבלילה הקודם פחדתי מאוד. בעלי חזר הביתה מאוחר בלילה וחששתי שאולי הייתה לו תאונה (או שמא, חס ושלום, כמה בריונים התנפלו עליו והכו אותו, אבל את זה לא אמרתי לה). הייתי מאוד מודאגת ואפילו, בשלב כלשהו, חשבתי להתקשר למשטרה או לבתי החולים המקומיים, אבל ברוך השם בסופו של דבר הוא הגיע הביתה, בריא ושלם.

 

קרול הביטה בי, ועם המבט הזה על פניה היא אמרה: "וזה כל מה שהדאיג אותך, תאונת דרכים?" השבתי לה ברצינות כנה: "בודאי, אז על מה עוד אפשר לדאוג?" היא הביטה בי שוב, ואז השפילה את מבטה.

 

כשבסופו של דבר הישירה את מבטה אלי, היא אמרה לי: "אין לך מושג איזו אישה ברת מזל את. כשבעלי  היה מאחר, אפילו קצת, הדאגות שלי היו שהוא נמצא עם מישהי אחרת. אני כבר לא צעירה, היינו נשואים מספר שנים, ובכל פעם שהוא לא הגיע הביתה בזמן, המחשבה שהוא יעזוב אותי הפחידה אותי. (ובעלה אכן עזב אותה לפני כשנה כשהוא משאיר אותה עם שני ילדים חולים, בשביל אישה צעירה ויפה יותר ממנה).

 

כשחזרתי הביתה באותו ערב לבעלי ולילדים שלי שהיו שם בשבילי, סיפרתי את הסיפור לבעלי ושנינו אמרנו ביחד: "הודו להשם כי טוב כי לעולם חסדו".

 

ואז חשבתי לעצמי, "בהחלט, טוב להיות יהודי".

 

ואתם יכולים להיות בטוחים שבבוקר למחרת כשברכתי ברכות השחר, אמרתי את "ברוך שלא עשני גויה" מכל הלב ועם כל הכוונות.

 

נשים יקרות, האם אנו מעריכות את מה שיש לנו? אנחנו כל כך מורגלות לדרך חיינו, כל כך שקועות בשגרת היום, עד שאפילו אין לנו זמן לעצור ולחשוב מעט – לחשוב על "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו". במרוץ החיים והלחץ של מילוי ההתחייבויות שלנו להשם יתברך ולמשפחה שלנו, אנו רואות רק את הקשיים העומדים בדרך, את הדברים שאוכלים את הזמן והאנרגיות שלנו.

 

אבל ואולי, במקום להעריך את מה שיש לנו נעצור לרגע ונחשוב איך נראים החיים שם, בעולם הגדול הלא יהודי.

 

בוא נחשוב לרגע על אותם אנשים שחיים ללא משמעות או מטרה בחייהם. אנשים עובדים כדי להרוויח כסף ואז קונים אוכל, והם אוכלים כדי שיהיה להם כוח לעבוד, ואיפשהו באמצע הדרך הם נחים. אבל איזו משמעות יש לצורת חיים שבה כל מה שאדם רואה נגד עיניו זה רק את סופו של יום העבודה, ואת המשקה בפאב איתו יעביר את שארית זמנו של היום, או בהמתנה לחופשה הבאה?

 

וזה לא הכל: מה בנוגע לאיכות חיים שכאלה? אנשים חיים ביחד מתוך אינטרסנטיות – בשביל מה שהם צריכים אחד מן השני, וכשאחד מהם כבר לא צריך את השני, ומיצה את מה שהוא יכל לקחת, או משום שמצא בן/בת זוג טוב יותר, בן הזוג הלא-רצוי מושלך הצידה ללא רחמים וללא כל רגש. כמה משפחות חד-הוריות נמצאות שם, כשהאמהות מתמודדות עם גידול ילדיהן כשהן לבד? תארו לעצמכם חיים ללא כל בטחון או עתיד כלשהו.

 

וגם אם ישנה אישה שנשואה באושר ואין לה את החשש שיום אחד בעלה יעזוב אותה, עדיין ישנה הדאגה היומיומית לגבי מצב רוחו של הבעל החוזר אחרי יום עבודה הביתה. יכול להיות שהוא יחזור רגוע ורק יאכל את הארוחה שהוכנה לו, ואחר כך ילך לפגוש את החברים שמחכים לו בפאב, ואולי גם בזמן שהוא כבר נמצא מחוץ לבית הוא יקפוץ לאיזה מקום הימורים, שם יפסיד שם את כל הכסף שהרוויח על איזה מרוץ סוסים או כלבים.

 

ויכול להיות שהוא יחזור הביתה אחרי שהיה לו יום עבודה "רע", אז כל העצבים והכעסים שלו הוא ישליך על אשתו והילדים, לפני שיבלע את הארוחה שהוכנה לו ואחר כך ילך לפאב. רובם חוזרים שיכורים בשעות הקטנות של הלילה ולפעמים אף מכים את הנשים שלהם. כמה פעמים שמענו צרחות מבתי השכנים באמצע הלילה ואחר כך היה שקט – או בגלל שהמהומה שם פסקה מאליה, או שמשטרה הוזעקה למקום כדי להשליט סדר?

 

ואני יכולה להמשיך… עוד… ועוד.

 

אז בוא ניישב את דעתנו ונעשה חשבון נפש. בוא נספור את הברכות בהן נתברכנו ונעריך את מה שיש לנו – דרך חיים רגועה ושלווה ומשפחה מאוחדת ובטוחה. בוא נעריך את הבעלים הנאמנים שלנו הדואגים לנו ולמשפחה. בוא ונעריך את הילדים שלנו כדי שנוכל להתגאות בהם. הם ילכו בעקבותינו ויעניקו לנו דורות של נחת ושמחה.

 

בואו נודה להשם יתברך שנתן לנו את התורה והמצוות, את התוכנית לדרך חיים נפלאה, ובואו נסתכל על המצוות לא כעל מחויבות שאנו צריכים לעשות, אלא כהגנה ובטחון שהן מקנות לנו.

 

 

וכן, ארוחת הערב הייתה מוכנה בזמן, ולא, היא לא נשרפה בזמן שישבתי לי ונסעתי בזמן אל זיכרונות העבר…

 

* * *

 

המאמר באדיבותה של הרבנית אסתר שיינדל מוסקוויטש, אשת האדמו"ר ממעליץ