רגעים של בעל תשובה

ישבנו שם, שכנתי ואני, על שני כיסאות קטנים המיועדים לילדות קטנות, ליד שולחן באותן המידות. היינו שם כדי למלא ניירת, לקבל קצת מידע לקראת שנת הלימודים החדשה של הילדות שלנו בגן. למעשה, שכנתי כתבה די מהר וטוב, בזמן שאני העמדתי פנים כמי שיודעת מה היא עושה, מנסה לא להיראות אדם חסר יכולת (ואולי חסר אונים) בעיני הגננת 'הבולשת', שעקבה אחר התהליך מקרוב. מילאתי מספר מקומות ריקים שהיו בטפסים, והראיתי לשכנתי. אני יודעת לקרוא עברית (עם ניקוד כמובן) אבל כתיבה זה לא הצד החזק שלי, לא משהו שנמצא ברשימת ההישגים שלי נכון לעכשיו. חיכיתי שהיא תסיים למלא את הטפסים שלה כדי שתעזור לי עם שלי. אחרי שענינו על השאלות הסטנדרטיות, נתקלנו בכמה מכשולים.

"סמינר?" היא שאלה, כשהעט מוכן לכתוב את שם המוסד האקדמי הנפלא בו למדתי. עכשיו, עם כל הניירת שעלי למלא – ובכן, בפעם האחרונה שהרגשתי את אותם עצבים הייתה כשנרשמתי לקולג'. במילים אחרות, פחדתי שאם הבת שלי לא תתקבל לגן הזה זה ישפיע לא רק על הדימוי העצמי שלה וההשלכות שלו לגבי עתידה בגן הזה, אלא גם על המשך דרכה בחיים (עדי כדי כך).

הבטתי סביבי בזהירות (לא רוצה למשוך את שימת ליבה של הגננת הבולשת שעמדה שם). "מה אני אמורה לכתוב?" לחשתי לשכנתי בחרדה גדולה. כלומר, למדתי באוניברסיטה באינדיאנה במשך שנה, ומשם הגעתי לבית הלל – זה לא נחשב?

"רק תכתבי חוץ לארץ", אמרתי לה. היא הסתכלה עלי, ושהשם יברך אותה, מילאה את המקום הריק הזה בטופס. אף פעם לא הייתי בסמינר, כי בעלי ואני חזרנו בתשובה לאחר שנישאנו, כשהוא עוד היה סטודנט למשפטים.

"הישיבה של בעלך", היא המשיכה.

העיניים שלי כבר מתגלגלות קדימה ואחורה בלי שליטה. "לא יודעת!" אמרתי והנפתי את ידיי בזעם. לו יש הרבה, באמת, ולי, כך נראה, קצת, מעט מאוד. ועם המעט הזה אני צריכה להיכנס לגן ילדות. ולמרות שלימודיו התורניים של בעלי יכולים להיות ממגוון לא רשמי של מקומות, אני חושבת שהידע העצום שהוא צבר במשך השנים יעיד על עצמו גם בלי שם של ישיבה מכובדת.

"לא יודעת" אמרתי לה בפעם השנייה. עוד כמה שאלות, והתהליך סוף סוף הסתיים, ואני הייתי סחוטה ממש. אמרנו יפה 'שלום' לגננת, ועוד כמה איחולים טובים לשנת הלימודים החדשה, כשאני מנסה להוציא מעצמי את המבטא הכי קרוב לישראלי, ויצאנו החוצה אל לילה נעים.

בלי שום אזהרה, העבר שלי תפס אותי כשאני לא על המשמר, וההרגשה הישנה הזאת של 'את לא טובה' החלה לזחול בתוכי. סמינר? הא! ישיבה? בפעם המי יודע כמה בחיי חשבתי לעצמי – השם, איך אני, אנחנו, נגיע לשם, לגן הילדות הקטן והחמוד הזה בארץ ישראל? הסיכויים קלושים – ועדיין, השם עשה שזה יקרה. הרגעים האלה, "רגעים של בעל תשובה", תמיד מופיעים כשאני הכי פחות מצפה להיתקל בהם. הם מנסים לערער את כל הטוב שהשגתי כולל חיי הרוחניים, חיים של חוזרת בתשובה, משאירים חלל פנוי למחשבות מייאשות על כמה הדרך עוד ארוכה.

אני זוכרת, שפעם הייתי צריכה לעשות משהו בבית, ותוך כדי עברתי ליד הילדים שלי שישבו וחיכו לרב שמלמד אותם. הם היו כל כך שקועים בספרים שלהם, פניהם רושפות. וכמו שהם נולדו לחיים של תורה ומצוות, משוחחים על דברים שכל כך מוכרים להם, כמו, להבדיל, השירים משנות ה-80 שמוכרים כל כך לאמא שלהם – וחשבתי לעצמי – אני מתחזה! איך יכול להיות שיש לי ילדים עם פיאות ארוכות, ברוך השם, יושבים ולומדים להם, מדירה שמשקיפה על הרי יהודה?! איך זה יכול להיות? עם כל הידע שרכשתי בחיי, עם כל הדרך שעברתי, היצר הרע שלי מנסה להפיל אותי כשהוא צועק – "מתחזה!"

כשאני יושבת במונית, בדרכי לאנשהו, אישה דתייה עם פיאה והכל, אני רוצה לומר לנהג גלוי-הראש: "אתה שומע את השיר הזה שמושמע עכשיו ברדיו, כן השיר מ-1986? אני מכירה אותו! כל מילה שלו!"… כמובן שאני לא אומרת שום דבר, אבל בפעמים כאלה היצר הרע שלי צועק – "מתחזה!"… כשהילדים שלי שואלים אותי שאלה מתוך שיעורי הבית שלהם, כשהם יורדים לשורש הדברים בחלק של נביאים, ואני לא יכולה לעזור להם, כאשר שאלה פשוטה בעברית עולה ואני לא מצליחה לענות להם – אז היצר הרע מצביע עם האצבע המאשימה וצועק – "מתחזה!"… אני מקשיבה לילדים שלי כשהם משוחחים להם בקלות בעברית אחד עם השני, מרגישה זרה בתוך ביתי שלי – אבל כל מה שאני יכולה לעשות הוא רק לנער את ראשי בפליאה, להתפעל מחוש ההומור של השם ולהרגיש – מתחזה.

בספר המחזור מהתיכון, מופיעה רשימה של "הדברים בהם אפשר להצליח", רשימת 'דברים שכדאי' לעשות ורשימת 'דברים שכדאי' ללמוד וכו'. אבל לא הייתה שום רשימה של "אפשרי או כדאי להיות דתי". וגם אם הייתה שם, לא הייתי מצביעה, הידיים היו נשארות למטה. זה רק מוכיח כמה ראייתו של האדם מוגבלת, וכמה השם הוא אינסופי ושהוא צופה למרחקים שאנחנו לא יכולים לתאר בכלל. כי הוא לקח אותי, באהבתו הרבה, והדריך והוביל אותי לחיי הנוכחיים, ועל זה אני מודה לו כל יום. הוא ידע, יותר ממני, איזה פוטנציאל טמון בי, והוא גם נתן לי כל הזדמנות שהייתה לממש אותו. וכשאני מרגישה את זרעי הספיקות מתחילים לנבוט, אני צריכה לזכור שיש מישהו שמאמין בי, יותר ממה שאני מאמינה בעצמי.

ברגעים האלה של אי-ודאות עצמית, שאז אני משחזרת את דבריו של אותו רב שהגיע אלינו הביתה כדי לתת שיעור תורה, הוא אמר לנו שבעל תשובה נברא מחדש. ובמידה מסוימת, האדם הקודם, לפני החזרה בתשובה, כמעט ולא קיים יותר! כי הוא מקבל עיצוב רוחני חדש ממש! וכמובן, אני תמיד נזכרת במה שמלמדים אותנו חז"ל: במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים לא עומדים!

צדיק לא אכל בחייו לובסטרים. צדיק לא האזין בצורה ממכרת לתקליטים של "האבנים המתגלגלות". צדיק לא היה צריך לזרוק מלתחות שלמות, וזה עוד בלי להזכיר את העובדה שהוא לא היה צריך להתמודד עם בני משפחה שלא מרגישים בנוח עם הצעד שאתה עושה. אנחנו התמודדנו – ובחרנו באמת! יכולנו לומר לא, ולהמשיך בדרך הקלה, יכולנו לשלוח את הילדים שלנו לבתי ספר רגילים ולחסוך את הכסף של שכר הלימוד שלהם, ובמקום – ליהנות מחופשה בדיסנילנד. אבל לא! בחרנו בטהרה. בחרנו חיים עשירים במשמעות רוחנית וקילפנו מעלינו את העור של העבר. לפעמים, יש כמה תזכורות קטנות שצומחות להן, רומזות על תקופות שעברו וברוך השם הסתיימו. אבל אט אט אני לומדת שהעבר שלי צריך להוות עבורי תמריץ שידחף אותי לעתיד טוב יותר, לצמוח ברוחניות, עם סינכרון מושלם של הגוף והנשמה.

האם זה לא כל העניין של שנה חדשה? התחלות חדשות? מסתכלים על העבר כדי לתקן ולקבל החלטות לשנה החדשה? בכל שנה השם מברך אותנו בהזדמנות חדשה להתחיל מחדש. אבל רק בגלל מחשבות מייאשות, סופניות אנחנו לא מצליחים להבין ולתפוס את הברכה וההזדמנות, שהן המתנות של כל יום חדש. הזדמנות להתחיל מחדש, הזדמנות להיות אדם חדש, משוחרר מהאזיקים הרוחניים שאזקו אותנו אתמול.

אז לא, אני לא מתחזה! אני יהודייה שמנסה לצעוד בדרכה בעולם מלא אתגרים רוחניים וגשמיים. וכיהודייה, זאת זכות מלידה שקיבלנו. לי, כמו לכל יהודי, יש משימה למלא. לפעמים, היצר זורק רימוני-יד של ספיקות בדרך בה אני צועדת. זה התפקיד שלי להתמודד איתם ולהמשיך הלאה, לא לשים אליהם לב. ובמקום, לחפש את בוראי שמעודד אותי כשאני מגיע בכל פעם מחדש למבוי סתום, כשאני נתקלת במחסומים, הוא מוודא שהדרך בטוחה, שאני יכולה להמשיך הלאה לעוד יום חדש נפלא.