רק כמה מילים

עכשיו זה רשמי, בית שמש על המפה! יש לנו מרכז קניות חדש עם סופרמרקט חדש! כן. אלוקים אדירים, האם נהייתי כזאת פתטית?! כן. וכמו שאתם יודעים, הילדים ואני מאוד אוהבים הרפתקאות, אז אחרי הבטחות שנמתחו על פני ארבעה ימים שאקח אותם, וחוסר קיום ההבטחות בגלל סיבות כאלה ואחרות, סוף סוף קיימתי את אשר הבטחתי והגענו לשם ביום חמישי בערב.

כשנכנסו לרכב, הגיעה האזהרה החד משמעית: "ילדים! אם התורים ארוכים מדי, אני לא קונה שום דבר הערב! מבינים?!?" כן, בטח, מה שהאישה המשוגעת הזאת תגיד… חזרתי על האזהרה הזו שוב ושוב, רק כדי להיות בטוחה, וכדי להכין אותם נפשית שהתקוות שלהם לא יתנפצו אם יראו אוכל חדש שמן הסתם לא אמהר לקנות.

ולמה שאזהיר אותם ככה משל הייתה זו סיסמת מלחמה? כי חמישי בערב בסופרמרקט זה כמו חמישי בערב בפאב. בשניהם תמצאו סדרנים בכניסה וים של אנשים עד שאי אפשר לזוז. בסופר, לפחות, אף אחד לא נושף עליך עשן של סיגריות בפנים. זה קורה רק בחוץ, ליד הכניסה.

אז כמו שאתם מבינים, סופר חדש + חמישי בערב = כאוס אבסולוטי. אנשים זרקו דברים לעגלות הקניות שלהם כמו שפלנט איקס היה אמור להתנגש בנו (אני עדיין מחכה) אף אחד לא היה מנומס, אם לומר את זה בעדינות. הבן הקטן שלי, שהוא כבר בן שלוש, לא רצה לשבת בעגלה, איפה ששמים תינוקות ותיקים. טוב, הוא כבר לא תינוק… מה עבר לי בראש?

מכיוון שאני לא יוצאת הרבה מחוץ לבית שמש, זה פרויקט לא קטן עבורי, ההרפתקה הזו הייתה עבור הילדים שלי כמו ביקור, נניח, בדיסני וורלד. כן, אני יודעת שאני ממשיכה להישמע יותר ויותר פתטית… בכל אופן, הם רצו בין שורות המדפים הארוכות והבלתי נגמרות, מראים לי דברים יקרים שהעיניים שלהם תופסות – בירות, רוגלאך יוקרתיים, פסטות מיוחדות, וכמובן שואלים אם אפשר לקנות אותם. אני, מצד שני, ניסיתי להתמקד בלהתאים את המחיר למוצר, כי זו תופעה די מעניינת: המוצר מונח במקום אחד על המדף והמחיר שלו במקום אחר…

אחרי שתי דקות של סיבובים התחלתי להעמיס על העגלה מוצרים. ברגע שהילדים ראו אותי מבצעת פעולה שכזו, נגמר הסרט. הם גררו אותי למחלקת הגבינות וגרמו לי לחכות שם 20 דקות עד שהכינו להם את כדויר הגבינה שהם רצו, זו שממילא הייתי קונה ממילא באריזות שבמקררים. ואז, אחד הילדים שפך את שקית כדורי הגבינה שקניתי, לכן חיכינו עוד 10 דקות שיכינו לנו חבילה נוספת.

מאמרים נוספים בנושא:

ממ"ח: מבט, מילה, חיוך

בשבילי חיוך, בשבילו כל עולם

חוק חיוך חובה!

גלגול של חיוך

זה חיוך!

חיוך לא פשוט

החיוך של הרב שלי

שירות עם חיוך

אין כמו מחמאה

מילה טובה או תרופה?
לתת ולקבל מחמאה

לב טוב, מילה טובה

שעה חלפה עד שהגענו לרגע השפוי הזה בו מצאנו את עצמנו בחוץ. אבל עד שזה קרה, קרו עוד כמה דברים מעניינים. למשל? קודם כל המחשבות שקדחו לי במוח על השעה בה נגיע סוף סוף הביתה. אחרי הכל, עדיין לא הכנתי להם ארוחת ערב. התור נראה ארוך וההמתנה מצריכה לפחות חצי שעה. בינתיים, הילדים אכלו כמעט את כל הגבינה שקנינו, ומיד לאחר מכן החלו לרטון ולנדנד למה אנחנו עומדים ככה בתור ולא עפים במן הוקוס פוקוס שכזה, כאילו היינו חברות פיות-קניות עם חשבון בנק בלתי מוגבל.

מסיבות לא ברורות, הרגשתי צורך לחפש משהו בתיק שלי, אז שלחתי את היד פנימה והתחלתי לחפש את מה שחיפשתי. התיק שלי גדול בצורה מצחיקה ולא רגילה והוא לא מלא במתכונים וליפסטיקים. הדברים היחידים שתמצאו שם הם הארנק שלי, הטלפון, כפפות, מפתחות, מחברת קטנה, וכמובן… ליפסטיק. וליפ גלוס.

ואז עוטפת אותי ההרגשה לגבי פריט מסתורי והתיק, בעצם, מרגיש לי קצת מוזר וריק מדי. אני מסתכלת פנימה וממשיכה לחפש עם היד, תוהה בעזרת החוש השישי שלי למה היד שלי לא יוצרת מגע עם החפץ הגדול ביותר שנמצא שם תמיד, זה שעונה לשם א-ר-נ-ק!!

"הארנק שלי! הארנק שלי! איפה הארנק שלי???" אני צועקת בהיסטריה. הילדים מסתכלים עלי כשמבט מוזר על פניהם, מנסים להבין למה הקב"ה נתן להם אמא כזו נפלאה ורגועה. מה אומר לכם, הם פשוט ברי מזל…

שלחתי את שני הבנים הגדולים לרכב, אולי הארנק נפל שם. לא. אז זה אומר שאני עכשיו בדילמה רצינית. פתחנו כמה מצרכים, ואין לי איך לשלם עליהם. הסתכלתי על ים האנשים ועגלות הקניות שהפרידו ביני לבין דלפק "שירות לקוחות", והתחלתי לחשוב איך אני עושה את דרכי לשם, לאותו דלפק.

כמו סופה, הגעתי לדלפק. ואוי, עד שהגענו לדלפק "שירות לקוחות" נטפתי כולי מים. ואוי, עד שהסברתי את הבעיה שלי לגברת הראשונה מ"שירות לקוחות, היא הקשיבה ומיד פנתה "לעזור" ללקוח אחר. ואוי, עד שהסברתי את הבעיה שלי לגברת השנייה מ"שירות לקוחות", היא נעלמה לעשר דקות לפחות ואז חזרה בלי שום תשובה, וכמובן, התחילה "לעזור" ללקוח אחר.

סוף סוף, המנהל הגיע כמו אליהו הנביא. סיפרתי לו את כל העניין והצעתי שאשלם בעזרת כרטיס האשראי שלי שאת מספרו הארוך אני זוכרת בעל פה, כאילו היה כתוב לי על היד. הוא העריך את המחווה, אבל אמר לי שאסור לו לעשות דבר כזה. אובדת עצות, ניסיתי את העצה האחרונה שעלתה לי בראש: "אקח את המוצרים, הנה הרשימה והמחירים והנה מספר הטלפון שלי, ומחר ב"ה אחזור לשלם".

"אין בעיה" הוא חייך. כן, רק בישראל!!!!

כל הדרך הביתה קיוויתי שאמצא את הארנק בבית. את המחשבה הזו לא שמרתי לעצמי, הילדים היו שותפים לתקווה הגדולה כי אמרתי את זה רק השם יודע כמה פעמים בקול רם.

פתאום, החבר הקטן והמתוק שלי שלא יכול להזיק אפילו לזבוב אמר, "אני עשיתי את זה!"

הסתכלתי עליו דרך המראה, "אתה הוצאת לי את הארנק מהתיק? איפה הוא?"

"ברצפה" הוא ענה, עם החיוך הממיס שהבהיר לו ולי שהוא עשה משהו מאוד לא בסדר.

"נו! נו! נו!" נופפתי עם אצבע ה'נו נו', שקצת הפחידה אותו. הענשתי אותו עם עוד נשיקה מתוקה על הלחי השמנמנה שלו, והוא ניקה אותה עם החולצה שלו.

כשהיה לי קצת זמן לחשוב, התובנה המאוד לא אירונית הכתה בי. הרי אמרתי לילדים ש"אם יהיה תורים ארוכים אני לא קונה שום דבר", נכון? והאם לא עשיתי בדיוק את ההיפך?

למילים יש כוח עצום. זו הסיבה שאנחנו צריכים לבחור אותן בזהירות רבה. אם רק הייתי יכולה לעצור ולחשוב לפני שאני מדברת… בכל אופן, זה דבר מאוד חשוב בעיקר כשמגיעים לעניינים שבין אדם לחברו, אך בעיקר בין בן/בת הזוג והילדים שלנו. אחרי הכל, הם הראשונים אותם אנו מקבלים כמובנים מאליו והם הראשונים שאיתם אנחנו הכי פחות נזהרים.

אז בואו נתמקד בלדבר חיובי, ממקום של אהבה, סבלנות והארת פנים. אני בטוחה ששינוי בפעולה הזו בלבד יגרום לנו ולסובבים אותנו ליהנות מימים מאושרים ושמחים יותר. כי האנרגיות החיוביות הללו מתפשטות לכל עבר, לכל תחום בחיינו ובחיי אחרים ופועלות את הנוסחה המנצחת – שלום, אהבה והרמוניה.

וואו! איך הנוסחה שלי?

בדיוק חשבתי על משהו. הרי היהדות אומרת "צדיק גוזר והשם מקיים", נכון? ובכן… אולי זו הסיבה לכל הפיאסקו שסיפרתי לכם עליו? ואולי לא.