רק עוד נס אחד

רק עוד נס אחד, מה כבר ביקשנו
מאלוקים. אבל רק בורא עולם יודע,
שבלי המלחמה הזו לא נתקדם הלאה.
בחיים צריך להילחם, לא לשבת רגל
על רגל ולחכות שזה יקרה.
 
 
פסח כבר נושף בעורף. כן, אלה הימים שמזכירים לנו את הניסים העצומים שהשם עשה לנו במצרים כשיצאנו ממנה – עשר מכות מצרים, קריעת ים סוף, הטביע את האויבים בים, תמך בנו לאורך כל הדרך במדבר, האכיל אותנו, נתן לנו תורה, עזר לנו לכבוש את ארץ ישראל שהבטיח לנו עוד בימיו של אברהם אבינו, ועוד.
 
ואז רבי נפתלי צבי לינדר (אחד הרבנים בישיבה-כולל של הרב שלום ארוש) שאל: "אז למה בורא עולם לא עשה לנו עוד נס במלחמה עם עמלק? מה כבר היה שונה במלחמה הזאת?"
 
והוא גם ענה. זהו תיאור התורה של המלחמה בעמלק – שם אין כל אזכור לכך שרצינו לכבוש את האדמה עליה העמלקיים חיו, או את הערים בהן גרו. המלחמה עם עמלק הייתה מלחמה בלי כלי נשק או כיבוש ערים ויעדים. היא לא הייתה מלחמה פיזית בכלל. היא הייתה מלחמה רוחנית שממשיכה עד עצם היום הזה.
 
אבל השאלה עדיין נשאלת: למה השם לא עשה נס והוציא את עמלק מהדרך, לא רק אז אלא גם מזו שאנו צועדים בה היום? למה השם מציל אותנו רק ממלחמה גשמית, אבל כשזה מגיע למלחמה רוחנית הוא מסרב לעשות רק עוד נס אחד לעם שלו?
 
אדם שיודע מהי התשובה לשאלה זו, מבין שהמטרה בה"א הידיעה של החיים האלה היא להילחם. הוא מבין שאם השם לא היה מאפשר לנו להילחם בעמלק לעולם לא היינו יכולים לצמוח ולגדול ברוחניות שלנו. השם יודע שאנחנו לא יכולים לחיות באמת, אלא אם כן אנחנו נמצאים במלחמה תמידית עם עמלק, שהוא התגלמות יצר הרע. הדרך היחידה בה נשיג את המטרה שלנו בחיים היא על ידי הקרב שלנו מול היצר הרע, קרב עם פוטנציאל לפגוע בנו ולהביס אותנו.
 
המלחמה של דניאל
 
במשך שנים דניאל סבל מהתקפות חרדה ופאניקה קשות. החרדה הייתה כל כך חמורה, עד כדי כך שפעולות רבות הוא לא היה מסוגל לעשות. היו מצבים רבים שהוא היה צריך להימנע, ואפילו לברוח, מהפחד שליווה אותו בזמן ההתקפות. ואז הוא גילה את ההיפנוזה הקלינית שהפחיתה את החרדות ואפשרה לו לתפקד טוב יותר, אבל החיים היו עוד רחוקים מלהיות קלים בשביל דניאל – ויכוחים הרבים עם אשתו (או במונח המוכר יותר – בעיות בשלום בית), בעיות בחינוך הילדים, בעסקים, דאגות ועוד כמה נושאי בריאות שעלו על הפרק.
 
דניאל למד איך להירגע עם היפנוזה עצמית, אבל ככל שנרגע יותר הוא גילה בעיות "חדשות" אותן לא ראה לפני כן. למשל, כשהחרדה הייתה חמורה הוא לא שם לב לעובדה שהוא היה מאוד מניפולטיבי עם אשתו והילדים. הוא לא נתן את דעתו לכך שהוא גרם לאנשים לעשות דברים שהוא היה צריך לעשות בשביל עצמו. וכאשר היה מוטרד ועסוק בפחדים שלו, כך גילה, הוא היה עיוור לצורך של ילדיו, בעיקר לזמן האיכות שהם רצו איתו. כך גם לאשתו ולכל מי שרצה את חברתו. ההיפנוזה שחררה את דניאל מהפאניקה שגרמה לו לברוח מכל מקום בו היה נמצא – עבודה, בית כנסת, שחררה אותו מהפאניקה שגרמה לו להימנע מלנהוג ברכב, ומהפאניקה שגרמה להשתוקק לעוד כמה נשימות בקצב תקין.
 
התלות של דניאל בהיפנוזה, ובחוסר היכולת שלו להתמודד ולהילחם כשהיה צריך, צפה על פני שטח כשהאתגר הראשון ניצב בדרכו. בלי הרצון להילחם ולהתמודד דניאל לא היה מסוגל להשיג את מידת הענווה, את היכולת להיות אכפתי כלפי הזולת. לא, לא היו "הצהרות עצמיות", "מנטרות" או כל מיני "טכניקות היפנוזה עצמאיות" שיכלו לשחרר את דניאל מהגאווה וההתמקדות שלו בעצמו. גם לא תרופות או תוצאות הרות גורל של מחשבה על כך שיש שתי מציאויות – הוא והשם.
 
דניאל עדיין סובל 'משאריות' של חרדות, אבל הוא מתמודד עם החיים בצורה שונה עכשיו. כשהוא מתחיל לדאוג, המחשבה הראשונה שלו היא לא איך הוא יכול להפנט את עצמו כדי שיישאר רגוע. אלא, הוא מחפש ומבקש בעצמו את הדרך איך לעזור לאנשים אחרים. הוא אימץ את הרעיון הזה כל כך ברצינות, עד כדי כך שהוא ניתק את האינטרנט בביתו (אליו התמכר) כך שיוכל להישאר יותר ממוקד ומרוכז בזמן שלו עם ילדיו, עם אשתו ובכל העזרה שנדרשת ממנו בבית.
 
דניאל נלחם ביצר הרע עם הכוחות שלו. כאשר היצר הרע אומר לדניאל שאשתו, ולא הוא, שצריכה לאסוף עכשיו את הילדה מבית הספר, כי יש לו עבודה חשובה על הפרק, כי קר בחוץ, כי… כי… באותו רגע ממש הוא מבין שהדבר הכי נכון הוא לקום, ללבוש את המעיל ולעשות את זה בעצמו. עכשיו, דניאל מודה לבורא עולם על חמשת ילדיו המקסימים מהם הוא רווה נחת.
 
בעזרת המלחמה בשורש שגורם לחרדות (העמלק הפנימי של האדם), או במה שמוכר לנו יותר כהאשמה עצמית, גאווה, וניתוק מרצון השם, דניאל מצליח להביס את היצר הרע. כשהגישה של דניאל לחיים הפכה מתקיפה ולא מגנה, הוא הפך לאדם חי ופעיל שמצליח לעלות בסולם הרוחניות.
 
כי מי מבין את הגאווה שלנו יותר מבורא עולם?!?
 
לחם עוני
 
כולנו יודעים שבפסח מותר לנו לאכול רק לחם עוני, כלומר מצה. אחד ההסברים ללמה דווקא אוכלים מצה הוא, מכיוון שלחם רגיל מסמל את היצר הרע שמבקש לנתק אותנו מהשם כשהוא מנפח אותנו בהתמקדות עצמית ובגאווה (אלה השמרים). המצה, מאידך, מכילה את הפוטנציאל לענווה והקרבה עצמית (אינה תופחת).
 
הנה הנקודה. מצה נעשית ממרכיבים שיש בהם את הפוטנציאל לתפוח (להיות שחצנים ויהירים). ואם כך, אנחנו לא יכולים להשיג את הקדושה שאנו מבקשים רק באכילת מצה, אלא להתקדש עם המצה תוך כדי התמודדות עם הרוע הטמון בה (הפוטנציאל לתפוח). וזה יקרה רק אם נעמוד על המשמר ונשגיח על עשיית המצה – מהשלב הראשון ועד לרגע בו היא מגיעה לשולחן ליל הסדר שלנו (כדי שהיא לא תתפח ותתמלא ברע), ושאכילתה מסייעת לנו להיטהר ולהתקדש. מצה בלי היכולת להיות חמץ היא לא מצה בכלל. מצה כזו לא מאפשרת לנו להתמודד. היא לא יכולה לעשות שום דבר עבורנו. עם מצה כזו אנחנו לא יכולים להרוויח את הזכות להתקרב אל השם יתברך.
 
בואו נשמור על עצמנו בדיוק כמו שאנו שומרים על המצה בכל שלביה.
 
 
* * *
ד"ר זאב בלן הוא פסיכותרפיסט העוסק בתחום במשך 32 שנים. ד"ר בלן הוא חסיד ברסלב שאת רוב שעות יומו מעביר בבית מדרשו של הרב שלום ארוש – "חוט של חסד" בירושלים. על פעילותו בתחום הפסיכותרפיה קיבל הסכמה מגדולי הדור וביניהם הרבי מניקלשבורג – הרב יצחק פגלסטוק שליט"א והרב שלום ארוש שליט"א. אתם מוזמנים לבקר בבלוג החדש של ד"ר בלן.