רק תנו לי לעשות כביסה!
למה יש לי את כל הרצונות האלה לעשות, לצמוח וליצור? רק תן לי לעשות כביסה! להתמלא ולהרגיש סיפוק מדברים פשוטים שלא מפזרים אותי לכל מיני כיוונים!...
באותו יום הייתי במצב רוח מפחיד ומלא דאגות. בדיוק הבנתי שמסמכים שהיו אמורים להישלח ליעדם לא נשלחו. אינספור הודעות במענה הקולי ושבועות של המתנה לניתוח, שהייתי מעדיפה לא לעשות בכל מקרה, ועכשיו הכל תלוי ונמצא על חוט השערה עם סיכון גדול לעיכוב.
ידעתי, והמשכתי להזכיר את זה לעצמי שוב ושוב, שאם בורא עולם רוצה שהניתוח יתעכב אז זה יהיה לטובה, הדבר הכי טוב שיכול לקרות. למרות הידיעה הזו, הייתי המומה! השארתי הודעה עצבנית, ולבחורה מחברת הביטוח שחזרה אלי כמעט נפלה האוזן, שחררתי את כל הקיטור והתרעומת שהצטברו אצלי בגלל העיכוב בניתוח ואי הנוחות שנגרמת לנו… ולא רק, גם לבעלי אמרתי ש"אני עומדת להתפוצץ" בהודעת וואטסאפ. לזכותו יאמר שהוא מיד התקשר אלי ושהוא יטפל בזה, וכמובן, עשה כל שביכולתו להרגיע אותי.
אתם מבינים? זאת לא הדרך שלי להתמודד עם סיטואציה כזאת, בטח לא לפני ניתוח ובטח לא לשלוח לבעלי הודעות מהסוג הזה בוואטסאפ, דבר שהימם אותו ואותי.
אחרי השיחה איתו הרגשתי יותר טוב, אבל התוצאה של איבוד השליטה והאובר רגשיות שהפגנתי הדהדו לי בראש ועשו לי רע מאוד, ובכל הגוף. הלב שלי פעם מהר. הייתי עצבנית ומבולבלת. זה לא היה ה"אני" שאני מכירה. זה לא היה ה"אני" עליו עבדתי שנים. זו הייתה הילדה המפונקת שרוקעת את רגליה ברצפה וכועסת כשהיא לא מקבלת שני כדורי גלידה בקום אחד. וזה לא היה מחזה נעים ויפה בכלל.
לאט אבל בטוח, התחלתי להפחית לחץ וניסיתי להתבונן על מה שקרה. יכולתי להרגיש את הרגש השברירי והעדין, המצב בו הגעתי לקצה גבול היכולת שלי, מוכנה ומזומנת להתנפל על כל מי שנמצא לידי. מה אני עושה בדרך כלל במצב כזה? מטפלת בבית, מנקה, מדיחה כלים או כל מה שיכול להרגיע אותי. אז זה מה שעשיתי. 'מה לא בסדר איתי? האם אני הר געש של כעס נסתר שמוכן לירוק את הלבה הרותחת שלו בגלל משהו קטן שחולף מעל הלוע שלו?' שאלתי את עצמי תוך כדי סידור הבית. 'אני מקווה שלא'…
מאמרים נוספים בנושא:
כששטפתי את הכלים חשבתי על החיים שלי ועל כל הדרישות התובעניות של הזמן ותשומת הלב שלי. בקלות יכולתי לראות איך החיים שלי מלאים בעיסוקים, והמתח רק גבר. משפחה, קריירה, הטיפול בבית, התנדבות, התפתחות אישית ומקצועית…. הרשימה עוד ארוכה. כל הדברים שאמרתי להם 'כן' הם דברים שאני רוצה בחיים שלי. באותו רגע החלטתי לשאול את בורא עולם שאלה שהציקה לי: 'למה יש לי את כל הרצונות האלה לעשות, לצמוח וליצור? רק תן לי לעשות את הכביסה! תן לי להתמלא ולהרגיש סיפוק מדברים פשוטים שלא מפזרים אותי לכל מיני כיוונים!!!'
אתם מבינים, לאחרונה למדתי הרבה מאוד על חשיבות השימוש במיומנויות המיוחדות שבורא עולם נותן לכל אחד מאיתנו. אם אנחנו לא בורחים או מתעלמים מהם, אלה הדברים שאמורים לעזור לנו כאן בעולם לעשות את התפקיד שלנו. זה מעצים ומעורר השראה, אך באותה נשימה, זה גם מפחיד לדעת שלכל אחד מאיתנו יש משימה מיוחדת בחיים. הבנה בעלת משקל שמחייבת את המקבל אותה לפעול בהתאם. הבנתי גם שהתגובה שלי באותה סיטואציה הייתה משהו שנבנה עמוק בתוכי, בתת המודע, שם נלחמתי במציאות ובעובדה שאני לא בשליטה. יש לי משימה בחיים ובדרך זו או אחרת הקב"ה יוביל אותי בשביל המובילה אליה, השאלה היא – איך אני בוחרת לצעוד בה?
בהתחלה התעלמתי מהעובדה שאני אמורה לעבוד ולהיות סביב המשימה שלי בחיים. ועצם קבלת ההבנה הזו יש בה משהו גדול שמוריד לך מהכתפיים משקל לא קטן. האור המסנוור של חשיפה זו עשה לי משהו ועורר את הרצון למלא את המשימה שלי בעולם הזה.
אבל אז, שוב התחלתי להתמרמר ולהתרעם על הדרישות שיש לי בחיים, בעיקר על הדברים שמבקשים ממני להשתמש בכישרונות שבורא עולם נתן לי. 'למה אני צריכה להיות זו שמארגנת את הכל? למה אני צריכה לעשות את כל התוכניות העסקיות ולהחליט מתי ואיך נתמקד על מאמצי היזמות? למה אני צריכה לתאם את כל המפגשים?'… גישת ה"אני מסכנה שכמותי" הייתה המקום בו נשברתי.
ומשם, נפלתי למקום של הרחמים העצמיים, חושבת לעצמי 'נו, אם אני לא יכולה להתמודד עם כל האחריות והמיומנויות שהקב"ה נתן לי אני, פשוט, צריכה לוותר ולהתמקד על הדברים הבסיסיים בחיי. רק תנו לי לעשות כביסה ולהיות שמחה!…' ניסיתי לברוח מעצמי שוב עם הכביסה הזו.
יומיים תמימים הייתי צריכה כדי לחזור לעצמי ולהבין באמת את הניסיון שחוויתי.
והנה מה שהבנתי:
לכולנו יש משימה בחיים ולכולנו יש בחירה איך נמלא אותה. אנחנו יכולים לומר "תודה רבה לך בורא עולם! בוא נלך על זה!" או שאנחנו יכולים לנסות לברוח… דבר שבסופו של דבר יוביל אותנו בחזרה למשימה שהוטלה עלינו בכל מקרה.
אני בחרתי באפשרות השנייה, מקווה שגם אתם חושבים כך. בואו נלך על זה!
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור