שוברים את הכללים

שוברים את הכלים והכללים שלחצו, כבלו ושדדו לנו את החופש. רוחמה אפרתי על המושגים שהם לא רק בגדר חלום, אלא חופש, אושר ושמחה אמיתיים!

3 דק' קריאה

רוחמה אפרתי

פורסם בתאריך 04.04.21

המושג "חופש" יכול לעלות בכל הזדמנות ולא חייב הקשר מוחץ כלשהו, אבל כשפסח תיכף בדלת המשמעות שלו עוד יותר גדולה. ולא רק בגלל הניקיונות…

 

לא תמצאו אדם אחד עלי אדמות, שלא אוחז באמתחתו את החלום להיות חופשי ומאושר. אבל עד כמה שזה נראה זמין ונגיש, כך זה בעצם רחוק כל כך.

 

ומה זה אומר? ובכן, כולם יודעים שאסיר בבית הסוהר הוא לא אדם חופשי גם אם אינו אזוק באזיקים. הוא לא יכול לעשות ככל העולה על רוחו, הוא צמוד ללו"ז נוקשה ולהוראות בית הכלא.

 

לעומת זאת, אדם שמתהלך ברחובות הוא אדם חופשי. כך אנחנו רואים את זה. אבל לפעמים, והרבה מאוד לפעמים, זה ממש לא ככה. בית כלא לא חייב להיות פיזי עם גדרות, שומרים ושערים חשמליים. האזיקים הכובלים והקירות שסוגרים יכולים להיות בהחלט הרגלים לא טובים, מידות שליליות, עצבות ועוד – דברים שמכניסים בני אדם לבתי כלא תמידיים ואכזריים! אלא אם כן הם מחליטים לעבוד על הפנימיות שלהם ולהשתחרר.

 

זו הסיבה, למשל, שאסירים בבית כלא פיזי מרגישים שדווקא בבית הסוהר הם אנשים חופשיים באמת, למרות שהמושג חירות הגוף רחוק מהם כרחוק מזרח ממערב. ברגע שהם מבינים היכן טעו, כשהם מתקנים בתוכם ומחליפים את הדיסק שמייצר את דפוסי ההתנהגות שהובילו אותם לשם, הם אנשים חופשיים גם אם הם צריכים לרצות עוד שנים בכלא.

 

וכשמסתכלים על זה כך, אז השאלה המתבקשת מיד עולה לה: מי באמת חופשי? מי באמת אסיר בבית הסוהר?

 

מאמרים נוספים

שמח בכלא?

העוצמה שבנקודת השפל

בלי לדעת

במקום הכי נמוך
אלוקים, נראה אותך מוציא אותי מפה

בן חורין בכלא

אסיר תודה

צעדים אל החופש

לחופש אין מחיר

חופש אמיתי

לחופש נולד

 

כלא הייאוש והדמיונות – כשאדם מדוכא ומיואש נמצא בתוך כלא המחשבות השליליות, ייסורי הנפש והנשמה שכופתים אותו ולא מאפשרים לו לצאת מהקופסה, לראות מעבר לקירות בית הסוהר המייאש את השמחה, את הפתרון, את הדרך להיחלץ מהקושי. רבי נחמן מברסלב מלמד במשנתו הנפלאה מושג מעניין מאוד – "יראה נפולה", שבגללה אדם מייצר פחדים שהם פרי דמיונו, המוח שלו עובד שעות נוספות, הוא כבול ומשועבד לפחדים הללו, אבל אם הייתה לו יראה מהשם הוא לא היה מפחד משום דבר זולת הבורא.

 

כלא התאוות – כשאדם משועבד לתאוות שלו, הוא אסיר לכל הדעות. ישנם מצבים חמורים יותר, כאשר אדם בכלל לא מודע למצב החמור בו הוא נמצא.

 

כלא הכעסים – הכעס, כידוע, שואב את כל האנרגיות והכוחות מהאדם ושולל ממנו את האפשרות לשמוח, כי השמחה מעניקה לאדם חירות למוח והמחשבה. וכמו שנאמר, "כי בשמחה – תצאו!". הכעסן הוא עבד נרצע לרגשותיו השליליים, כל דבר מצית ומעצבן אותו, הוא אף פעם לא מרוצה, חייו אינם חיים והסביבה אף היא מוקיעה אותו. מאוד, אבל מאוד לא כיף להימצא במחיצת אדם כזה. בן חורין? ממש לא.

 

כלא הקמצנות והתאווה לממון – הקמצן משועבד לכסף, בדיוק כמו זה שמגלה תאווה לממון. כסף, זה הדבר בהא הידיעה שהכי חשוב לו בחיים, הוא ערך עליון, הוא עולה על הכל כולל בני משפחה, חברים, ערכים ועוד. על האנשים שנמצאים בכלא המשפט – יש להם הכל אבל אין להם כלום, הוא הכי מזוהה, סימן היכר מובהק. אבל אלה האנשים שסובלים הכי הרבה. אם הוא קמצן – כל שקל מרעיד אותו. הוא נמצא במלחמה תמידית, במרוץ המטורף אחרי השקל, מאבד את חייו על הבל וריק מבלי להצליח ליהנות ממה שבורא עולם נותן. בעל התאווה לממון – אף הוא, חייו אינם חיים, כל הזמן המוח שלו עסוק בכסף וכסף, עובד אלילים ממש, מוכר את נשמתו לכסף ולא פעם אפילו מפסיד הכל, כולל חברים, משפחה ועוד.

 

אני נזכרת שאימי ע"ה הייתה תמיד אומרת לי בהקשר זה, "רוחמה'לה, אף אחד לא יעשה לנו קבר מזהב…" והיא צודקת.

 

התאוות ממכרות וכולאות את האדם. בהתחלה, כשזה כביכול נראה "טוב" לא נותנים את הדעת, לא מסתכלים קדימה או אל המקום אליו אנחנו נשאבים. רק בהמשך, כשהכאב והייסורים עולים על פני השטח, שהמקום הנוצץ הזה כבר לא נוצץ וכל הדוקרנים הכואבים נשלפים מתוכו, אז אנחנו מבינים שנפלנו למלכודת איומה, שהחופש המתוק והקסום שקיבלנו מתנה מבורא עולם מהרגע שנולדנו – נשדד מאיתנו!

 

אוטוטו הוא כאן, חג הפסח, חג החירות במלוא מובן המילה, ולנו יש את הבחירה לזכות לחופש ולא רק לחלום עליו, לגעת בו ולא רק להסתכל עליו מרחוק, לחיות אותו באמת. לשבור את הכללים שמכתיבים לנו חיים נטולי אושר ושמחה.

 

 

המאמר לרפואת וישועת כל עם ישראל, אמן.

 

ולהבדיל לעילוי נשמת אמי מורתי ברכה חתון ע"ה ת.נ.צ.ב.ה, והרב חכם אברהם חי בן הרבנית מסעודה זיע"א.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה