שיחות מביכות

האשימו אותי שאני מתנהגת כמו
חוזרת בתשובה, שאני ביקורתית, שאני
פשטנית, שאני מתנהגת כמו מיסיונרית,
שאני נאיבית ושנהייתי פנאטית…

לפני מספר שנים, כשהייתי ‘מעריצה’ מתחילה של ברסלב ושל רבי נחמן מברסלב, היה לי מה שנוהגים לכנות שיחות ‘חדות’ עם חברות קרובות.

זה היה קורה לעיתים די קרובות באותה תקופה, כי אחד הדברים שקורים לך כשאתה מתחיל לעבוד על האמונה שלך ולדבר עם השם, הוא להבין עד כמה אתה פתטי, וכך גם הסובבים אותך.

אם זכיתם במידות קצת יותר מפותחות משלי, תלמדו מהר מאוד להתמקד אך ורק על המגרעות שלכם. אבל, זה לא מה שקרה לי: ככל שלמדתי והכרתי את המגבלות שלי כאדם, בשר ודם, את האינטרסים מתוכם פעלתי, את האגואיזם – ראיתי את זה בכל מי שהיה סביבי.

ובדיוק כשהתחלתי להילחם בזה בתוכי (או לפחות ניסיתי…) מצאתי את עצמי מנסה להילחם גם באנשים אחרים. וזה כמובן, בשביל הפרוטוקול, רעיון גרוע מאוד. אבל זה מאוד קשה כשאנשים סביבך כל הזמן מדברים: ‘התוכניות שלי’, ‘אני אעשה…’, ‘אני לא אעשה…’, ‘אני רוצה אני צריך אני חייב’, ‘אני ואני ואני’, ‘הקריירה שלי’, ‘הבית שלי’, ‘החופשה שלי בפסח’ וכו’ וכו’ וכו’.

ואתם יודעים, פשוט יודעים שהכל הבל הבלים. אתם יודעים – לרוב בפעם הראשונה בחייכם – שכל מה שיש הוא רק השם, והוא מתכנן לכם את החיים. ובתוכניות שלו טונות של כסף תמצאו לעיתים רחוקות מאוד, אותו תוכלו לבזבז על מלון חמישה כוכבים, או להכריח את הילדים שלכם להתחיל לקרוא בגיל שלוש כדי שהם יהיו חכמים… לפחות מנתחים בכירים…

חברה טובה שלי, שלאחרונה עוברת דבר דומה, ניסחה את זה כך: את עובדת כל כך קשה כדי לנסות ולהוציא את כל הזבל מתוכך, מתוך הנשמה שלך, ובזמן שאת עסוקה באיסוף הזבל והוצאותו החוצה, שיחה אחת עם טיפוס של ‘אני ואני ואני’ משליכה את כל מה שאספת ישר בפתח ביתך.

כשהייתי בשלב הזה, לפני זמן רב, כל מה שרציתי לעשות הוא לחיות בתוך מערה. כי במערה שלי, לא אצטרך לדבר עם אנשים שתפוסים כמו בקורי עכביש בקריירה שלהם, אנשים שלא הייתם יכולים לומר להם שאולי, באמת אולי, הקריירה היא לא הדבר העיקרי בחיים. ואם תגידו להם כזה דבר אז אתם נחשבים, בעיניהם כמובן, מטורפים ממחלקה ראשונה.

במערה שלי, לא אצטרך להמשיך ולהצדיק מדוע ‘לא עשיתי שזה יקרה’, או ‘למה לא ניסיתי לעשות משהו אחר’, ‘להשקיע יותר’. לא אצטרך לנסות להסביר שהשם הוא זה שמנהל את העולם – את כולו, אפילו בחלק של העולם בו הם חיים, וגם לא להרגיש רע כשאין לי שום נושא רדוד ושטחי לדבר עליו.

במערה שלי, אוכל ללבוש את הבגדים שלי (הצנועים כמובן) מבלי להרגיש ש’ירדתי’ קצת בחיים. במערה שלי, אוכל בקלות לשמור על כל הלכלכוך, השטויות והבלגאן שהילדות שלי עושות. אוכל לשמור על שתיקה, לעולם לא לומר אפילו מילה אחת של לשון הרע או דבר שלילי, או לדון לכף חובה שום יהודי.

כן, החיים בתוך מערה…

אבל הייתה רק בעיה אחת: השם לא רצה שאגור במערה. הוא רצה שאהיה ‘מחוץ’ למערה עם שיחות מביכות עם כל מי שהוא הפגיש אותי. גם כשניסיתי להימנע מלהתקשר או לדבר עם חברות, השם סידר שיהיו לי ‘שיחות מביכות’ עם האיש מחנות המסגרות, עם הגנן, או עם אחת האימהות מהכיתה של בתי.

באותה תקופה, אנשים שלא התקשרו אלי, התקשרו. גם מחוץ לארץ. למה? כדי לדבר על ‘נושאים רגישים’ שבאופן בלתי נמנע היו מתפתחים לעוד שיחה מביכה…

לא עשיתי את זה בכוונה. אבל הרבה מאוד אנשים – גם כאלה שקורים לעצמם ‘דתיים’ – כל כך לא רגילים לשמוע שהשם מוזכר כשחקן פעיל מאוד בחיים שלהם, עד שלפעמים זה מגיע לתגובות שליליות ברגע שהנושא עולה.

זה היה שלב קשה. לפעמים, הרגשתי שבעלי ואני נמצאים בצד אחד של המציאות – כשחיינו מבוססים על התורה, השם והאמונה, ובצד השני כמעט כל מי שהכרנו.

האשימו אותי שאני מתנהגת כמו חוזרת בתשובה, שאני ביקורתית, שאני פשטנית, שאני מתנהגת כמו מיסיונרית, שאני נאיבית, ושנהייתי פנאטית (אוי, ממש לא…) שאני טיפוס תמהוני…

במשך זמן קצר הרגשתי ריפיון. אבל אז, אחרי הרבה שיחות עם השם בהתבודדות, כשניסיתי לעשות תשובה על הרבה דברים – דברים החלו להשתנות. משהו קרה.

אחרי ארבע שנים בהן אני זוכה לקנות לאנשים ספרים העוסקים באמונה, ולשלוח לאנשים דיסקים של אמונה, לעודד אנשים להגיע לשיעורי אמונה – משהו מדהים ונפלא התחיל לקרות: עוד ועוד אנשים החלו להתקרב, ואפילו לאמץ את הרעיון שהשם קיים. ולא רק, אלא שהוא מנהל באופן פעיל כל היבט בחייהם בכל רגע ורגע.

אנשים שהיו נוהגים לגלגל את העיניים שלהם כשדיברתי על השם, התחילו לומר ‘בעזרת השם’ בשיחות שלהם, והם באמת מתכוונים לזה. אנשים שנהגו לשפוט אותי בנוקשות על שאני לא מנסה להיות יותר ‘אקטיבית’, או ‘עושה עוד’, כדי שיהיה לי עוד כסף או עוד ילדים או שאגור במקום ‘הנכון’ – פתאום התחילו להבין שגם הם לא ממש (אם בכלל) בשליטה על החיים שלהם.

השם, ברחמנותו ואהבתו הרבה, שלח להם מצבים שונים שהכריחו אותם להבין שהם לא יכולים להסתדר לבד, למרות שהם ניסו, כי פתאום, הם הבינו שהגיעו לקצה הגבול, מכאן אין לאן להמשיך לבד (גם לפני כן רק שעכשיו הם הבינו את זה, תארו לכם).

וזאת הבנה כואבת. אגו, במיוחד ללמדנים המערביים, לא יכול לסבול את הרעיון שאתה לא יכול ‘לעשות שזה יקרה’. ומה שגרם למצב להחמיר עוד יותר הייתה העובדה שהם ידעו שאותם אנשים שלא הייתה להם אמונה, ושלא האמינו בהשם, יעמדו פתאום בשולי הדרך ויאשימו, יבקרו וישפטו אותם בלי רחמים על ה’כישלונות’ שלהם.

וכך השיחות המביכות שלי פינו את מקומן לשיחות מדהימות, עמוקות ונפלאות. בשנה האחרונה ראיתי אנשים שהיו סגורים ומסוגרים בתוך הרדידות והשטחיות, עם סגנון חיים חסר תכלית וטעם – צועדים, צעד אחרי צעד, מתוך רצון להתקרב להשם.

במעגל הקטן שלי, ראיתי כל כך הרבה אנשים שמתעוררים להתמודדות עם אחד האתגרים הגדולים שיש לאדם בחייו – לחיות חיי אמונה, ובאמת לנסות להפוך את השם לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום, בכל החלטה, ובכל רגע.

עכשיו, כשאני אומרת למישהי שלא עניתי לטלפון כשהתקשרה בגלל שהתבודדתי, אני לא נתקלת יותר בשתיקה רועמת ומביכה. אנשים כבר לא משנים את נושא השיחה כשאני מספרת להם שאני מאוד רוצה לנסוע לקבר רחל אימנו, והם כבר לא מסתכלים עלי בצורה לעגנית כשאני מספרת להם שהייתי באומן.

במעגל חיי הקרוב אני מכירה אנשים, יותר מהאצבעות שעל כפות ידיי, שעכשיו מנסים להתבודד, או מנסים לשמוע את הדיסקים של הרב שלום ארוש והרב אליעזר רפאל ברוידא, או מנסים לקרוא עוד ועוד ספרים בנושא האמונה.

ואני יודעת שבעוד שנה או שנתיים, הם יצליחו, וזאת תהיה התמורה למאמצים וההשקעה שלהם, להשפיע על הסובבים אותם במעגל הקרוב אליהם, ולקרבם אל השם.

אם אתם מתקרבים חדשים לברסלב ואתם מתמודדים עם שלב השיחות המביכות – בין אם זה עם חברים או בין עם קרובי משפחה – אל תאבדו את הלב. זה מעין תשלום על כל הרווחים המדהימים שמובילים לשינויים עצומים בחיים שלכם, התשלום על לימוד חיים עם אמונה. ולא רק מהלימוד עצמו, אלא מלחיות חיי אמונה ממש.

המשיכו לתת את הדיסקים לכל מי שמקבל אותם, המשיכו לתת ספרים גם לאנשים שמתעניינים מרחוק, והמשיכו להתפלל להשם שיפתח את עיניהם – והוא יפתח. וברגע שהם באמת יתחילו לראות מהי הדרך האמיתית שמעלה אותם בעולמנו ההפוך והמבולגן, אני מבטיחה לכם שתתקרבו אליהם יותר, וביחד תתקרבו אל השם יותר ממה שאתם מתארים לעצמכם.