שים לב, ילד!

"שים לב, ילד! לא הזהרתי אותך
לחינם! מי שלא מקשיב משלם על
כך בדמו. אל תשכח את זה לעולם!".
ולא שכחתי. ראיתי בחיים שלי איך
אנשים שילמו בדמם…

כשהייתי ילד קטן, היה זה בזמן שלפני מלחמת העולם השנייה בוושינגטון הבירה. הוריי עבדו קשה במשך שעות רבות במשך היום, כדי להרוויח את פרנסתם מהחנות הקטנה והפינתית שהייתה ברשותם במרכז העיר. נולדנו בקומה השנייה של החנות, רחוק מאוד מכל מה שקשור לנוחות, ו"כדאי שתשתדל כדי שתצליח" היה המוטו של החינוך וההשקפה שקיבלנו וגדלנו עליהם.

מכיוון שאמא הייתה צריכה לטפל בשישה ילדים, ומדי פעם לרדת לקומה הראשונה, שם הייתה החנות, כדי לעזור לאבא כשהיה לחץ בחנות, היא הייתה צריכה עזרה סביב השעון בבית. כך נכנסה חואניטה הנקוק לחיינו ב-1956, כשהייתי קונדסון קטן בן שבע.

חואניטה גדלה בבית בתנאים קשים להורים עניים בצפון קרוליינה. היא בקושי למדה שלוש שנים בבית הספר וכבר הייתה צריכה לעזוב. היא הייתה צריכה לעזור להורים שלה בטיפול בחווה – להאכיל את התרנגולות ולאסוף את הטבק. אבל כמו הרבה צעירים שחורים בזמנה, היא נדדה לאחת הערים הגדולות בתקווה למצוא חיים טובים יותר. בהשגחתו המופלאה של השם, חואניטה הגיעה לבית שלנו ועבדה אצל הוריי. היא לא הייתה בחורה משכילה אבל היו לה טונות של חכמה בכל מה שהבית שלנו היה צריך. כולנו אהבנו אותה.

כשאמא הייתה עסוקה בחנות ביחד עם אבא, חואניטה הייתה האמא המחליפה למעלה. אף פעם לא הפריע לה אם התחצפנו אליה. היא רק חייכה. גם כשציערנו אותה לא פעם, כשרדפנו אחריה, כשדגדגנו אותה או כשזרקנו עליה כריות – היא תמיד הגיבה עם המון אהבה. אבל דבר אחד היא לא יכלה לסבול והוא, כאשר היא לימדה אותנו מסר כלשהו על החיים ולא היינו מקשיבים לה.

חואניטה הזהירה אותי לא לשחק באזמל החד שאבא שלי שכח להחזיר לארגז הכלים. יום אחד, סתתי בעץ עם האזמל והוא כמעט נתקע לי בכף היד. כשחואניטה ראתה את כל ההתרחשות הזאת, היא רצה אלי, תפסה אותי בכתפיים שלי, ניערה אותי כמו שצריך והסתכלה לי ישר לתוך העיניים. לעולם לא אשכח את מה שהיא אמרה לי: "שים לב, ילד! לא הזהרתי אותך לחינם! מי שלא מקשיב משלם על כך בדמו. אל תשכח את זה לעולם!"

ולא שכחתי.

המסר של חואניטה הוכיח את עצמו שוב ושוב, במיוחד בתקופה בה שרתתי בצבא, בזמן המלחמות. החבר'ה החכמים שלא הקשיבו שילמו על כך בדם שלהם. לצערנו, גם מנהיגי האומה שלנו לא שמים לב למסרים של השם, ואנו משלמים על זה בדמים.

השבת הקרובה נקראת "שבת חזון", השבת שלפני תשעת הימים המובילים לתשעה באב. היא נקראת כך בגלל שבהפטרה אנו קוראים את הפרק הראשון מישעיה שמתחיל ב"חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה"…

ישעיה הנביא מוכיח את העם כשהוא חושף בפניהם את שורש הסבל האינסופי שלהם. אדם יכול לחשוב שהסבל והצער הוא תוצאה של שלוש העבירות החמורות: עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. אבל לא, זה לא המקרה. אולי אנו סובלים בגלל שעיגלנו פינות בכל הקשור לשבת והכשרות? לא, אומר הנביא. הוא גוער בנו במרירות, ואומר שאנו חסרים את החכמה של בעלי החיים כמו חמור ושור: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן" (ישעיה א, ג). על פי דברי הנביא, השורש לכל הצרות הכלליות והפרטיות של עמנו עוד מימי קדם הוא ש"ישראל לא ידע עמי לא התבונן". לא שם לב.

מילותיה של חואניטה יצאו ממש מתוך התנ"ך בצבעים חיים. וכפי שהיא לא רצתה לראות אותי נפצע, כך השם יתברך לא רוצה לראות אותנו – בניו ובנותיו האהובים – מבצעים התאבדות לאומית. יום אחרי יום הוא מנער אותנו (באהבה, אבל הוא צריך למשוך את תשומת לב הילדותית שלנו) עם עוד ועוד מסרים חשובים שאנחנו מעדיפים להתעלם מהם, והוא אומר לכל אחד מאיתנו: "שים לב, ילד!". אבל הבעיה היא שאנחנו ממשיכים הלאה עם החיים, שמחים וצוהלים, ומוסיפים טעות על גבי טעות.

בואו נתבונן על ההיסטוריה של עם ישראל ב-22 השנים האחרונות, מאז 1988. האינתיפאדה הראשונה החלה עם מי שנקראים הפלסטינים, שזרקו עלינו אבנים. השם ניער אותנו ואמר לנו: "שים לב, ילד!" אבל לא שמנו לב וגם לא התעוררנו. האבנים הפכו לבקבוקי תבערה ולקריאה חזקה יותר: "שים לב, ילד!". אבל שוב, לא שמנו לב וגם לא התעוררנו. בקבוקי התבערה הפכו לנשק שהפך למטעני חבלה, שהפכו לשהידים – מחבלים מתאבדים, והשהידים הפכו לטילי קסאם שהפכו לטילי גראד. ועדיין לא התעוררנו מהתרדמה הרוחנית. בינתיים, טילי הגראד הפכו לראשי נפץ גרעיני, השם ישמור, ועוד משטים צצים להם ומאיימים בפתיחת עימות ימי במזרח התיכון.

מי צריך את כל זה?

כל מה שאנו צריכים לעשות הוא רק לשים לב למסרים שאבינו היקר והאוהב שבשמים שולח לנו, שלא מפסיק לקרוא ולומר לנו: "שים לב, ילד!". השם רוצה שנעשה כל יום שעת התבודדות, שנדבר איתו, שנעשה חשבון נפש ונאמוד את עצמנו באמת, שננסה להבין, להפנים ולקיים את המסרים שהוא מעביר לנו באמצעות מה שקורה בעולם בו אנו חיים.

ברגע שנשים לב למסרים ונדבר איתו כל יום שעה, נוכל לומר שלום ולא להתראות לכל הצער והסבל, לכל ייסורים והצרות, בפרטיות ובכלליות.

יהי רצון שזה יקרה עוד השנה, ושהשנה הזו תהיה שנת הגאולה שלנו, במהרה בימינו אמן.