תוכניות בע”מ

כמה חיכיתי לחופשה הזאת, חופשת החלומות שלנו. בית מלון הכל כלול עם בעלי, הילדים, ולא פחות חשוב, הסבים בחדר הסמוך כדי שנוכל לשלוח את הילדים אליהם מדי פעם, וגם להיות קצת לבד.

לא לבשל, לא להגיש, לא להדיח את הכלים ולא לכבס למשך ארבעה ימים שלמים! לא לכעוס על הילדים שהקורנפלקס נשפך בכל מקום כי יש מי שמנקה אחריהם, ורק להיות ביחד.

בקיץ לא יצאנו לחופש. המחירים היו יקרים וקמפינג בחודש תשיעי לא בא בחשבון מבחינתי. בבית מלון לא היינו כבר כמה שנים מאז שההרכב המשפחתי דורש מינימום שני חדרים.

"אמא כל החברות שלי נוסעות לחופש ולקמפינג ורק אנחנו, מאז שנולדו הקטנים לא נוסעים לשום מקום" אמרה לי בכורתי, ודרכה לי על כל המקומות הרגישים בבת אחת. "פעם היינו נוסעים לבתי מלון ולחופשות וכבר מלא זמן לא נסענו", המשיכה לחטט בפצעים ולהעמיק אותם. הסתכלתי עליה דוממת ולא ידעתי מה לענות. מה אגיד לה? שנהיינו משפחה מרובת ילדים ושכל יציאה בת יומיים מחוץ לבית דורשת חצי משכנתא לפחות?

כמה ימים לאחר מכן אמא שלי התקשרה וסיפרה לי על הדיל המדהים שמצאה. "באמת כלום כסף" עניתי לה, "בבית מוציאים יותר עם החשמל והסופר" התחילו השכנועים העצמיים לבצבץ מתחת לפני השטח.

עשיתי כמה טלפונים וחישובים, והבנתי שזאת הזדמנות פז ושחייבים לנצל את המומנטום. לא בזבזתי זמן וביעילות התקשרתי, הזמנתי וסיפרתי לילדים שנוסעים.

ההתרגשות הייתה עצומה. המזוודה הגדולה הורדה מהבוידעם והבגדים החלו להיערם בתוכה, מסמנים את המאבק העתידי עם הרוכסן.

מאמרים נוספים בנושא:

חופשה בגיהינום

הדרך הכי טובה לחופש

כולם בחופש

למה חופשה?

החברות מאירופה קפצו לביקור

הפרידה מאבא

החיים של בריאן

הפרידה מסבתא אירמה

ערב לפני הנסיעה הילדים התקשו  להירדם. דמיינו לעצמנו את המלון ואת החדרים וחשבנו על אטרקציות מתאימות למגוון הגילאים המעורבים.

צלצול טורדני הפריע לי בשנתי. פקחתי חצי עין וראיתי שהשעה היא שלוש לפנות בוקר, מוקדם מדי לשעון המעורר. הסתובבתי לצד השני, אבל הצלצול המשיך. קמתי בתחושה רעה במיוחד וראיתי שבע-עשרה שיחות שלא נענו בסלולארי! יומן השיחות הראה את שמותיהן של אחיותיו של בעלי אחת אחרי השנייה, ואחר כך גם של ילדיהן.

הערתי בדחיפות את בעלי לבשורה המרה מכל – "ברוך דיין האמת – אימך הצדיקה הלכה לעולמה".

הרגשתי כאילו חלתי בשפעת. ליבי היה כבד עלי וכמו מילא את כל חלל הגוף והחליש את איבריי. אהבתי את חמותי מאוד. היא הייתה אישה טובה ומתוקה ותמיד קיבלה אותי באהבה ובהכרת הטוב. היה לנו קשר מיוחד, לא כמו אלו שלפעמים שומעים שיש בין כלה לחמות. כיבדנו אחת את השנייה וידענו שלשתינו יש מטרה משותפת – להיטיב עם אהובנו, הלא הוא בנה ובעלי.

בעלי נסע מיד להיות עם משפחתו, ואילו אני חששתי מהבוקר שיגיע ואיאלץ לספר לילדים שסבתם האהובה נפטרה ושהחופשה התבטלה.

האכזבה שלהם הייתה קשה מנשוא. היה להם הרבה יותר קל לכעוס על העובדה שלא נוסעים, מאשר לעכל את הידיעה שהם לא יראו עוד את סבתם. השאלות היו רבות. לא שלחתי אותם לבית הספר כדי שנוכל ללבן את כל שעלה בליבם.

אני מודה, שגם אני התאכזבתי מביטול החופשה. הייתי זקוקה לה כמו אוויר לנשימה. גם לי היה כעס ושאלות מדוע בחר הבורא בתזמון הזה? האם הוא חושב שאיני זקוקה לחופשה? ואולי לא מגיע לי? אולי שוב אני רוצה לברוח מהבית ומהמטלות והוא רוצה להכניס אותי פנימה, לגמור את הניסיון ואת התיקון שלי? הרי בסך הכל רציתי להיות עם המשפחה שלי לכמה ימים, ועכשיו, במקום להיות יחד איאלץ להיפרד מבעלי לשבוע ולהתמודד עם הכל לבד…

האבל הפרטי שלי התערבב עם ההתקרבנות שפשטה בתוכי בנוסף ךאכזבה והכעס, ולא ממש הבנתי איך הכל קשור אחד לשני.

לאט לאט, ובדיעבד, הגיעה ההשלמה ואיתה גם ההבנה שהכל מאיתו יתברך והכל באמת לטובתי. העובדה שהנסיעה שהתבטלה ריככה לי ולילדים את המכה, גרמה להם לכעוס ולהתאכזב ורק אחר כך להתחיל לעכל את המכה הקשה באמת. החופשה עוד יכולה להתקיים, אבל סבתא כבר לא תחזור.

ידעתי שאת השבת לא אצטרך לעשות לבד, כי התכנון המקורי היה שהסבים יגיעו אלינו. הבנתי שהשם סידר לי מראש את התמיכה הזו ואיך שהכל מחושב ומדויק. הרבה פעמים, שכשהתוכנית שלי מתממשת לטובה אני מרגישה שללא ספק זאת ההשגחה הפרטית. אבל כשתוכניותיי מתבטלות ל"רעתי"? אני מרגישה כאילו נעשתה כאן טעות איומה.

תובנה זו האירה בתוכי את ההבנה שהטעות היא, בעצם, בתפישה שלי. ההשגחה של הבורא היא בכל רגע ורגע, אפילו אם היא לא מתאימה לתוכניות שלי או שאיני מצליחה להבין או לראות את התמונה הרחבה. ברגע שהטמעתי את התובנה הזו משהו בי נרגע והצלחתי להכיל, לקבל ולהשפיע גם על הילדים.

אחר כך ה'שבעה' שאבה את כולנו. הכאב מהאבידה הגדולה והאווירה המיוחדת שברגעים האלו של החיים השכיחו את הדמיונות על כוס קאווה תפוזים עם המטריה המיניאטורית מנייר, והאירה את מה שחשוב באמת – המורשת שהשאירה אחריה אישה טובה ואהובה. מורשת של אחדות, של שמחה, של פרגון ואהבה.

לעילוי נשמת סימי בת מסעודה.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com