תמיד צודק!

מידת הניצחון אינה סובלת את
האמת, אומר רבי נחמן. זהו שורש
הקלקול הגדול של מידת הגאווה
והניצחון של האדם, שהוא כל כך
מתעקש להיות תמיד צודק…

בגן החכמה – פרק 72

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

ענה התם המיניסטר ואמר: עדיין אתה אוחז בחכמות שלך? ראה: אתה אמרת שאתה יכול לבוא על שלי בקל, ואני לא אוכל לבוא על שלך, ראה, שאני כבר באתי על שלך כנ"ל, ואתה עדיין לא באת על שלי, ואני רואה שזה קשה יותר, שאתה תבוא על תמימות שלי…

אנו מגלים כאן את תמימותו ועדינותו של התם. הוא אומר לחברו בלשון רכה: "אני רואה שקשה שתבוא על שלי". הוא הרי יכול היה לומר לו את דבריו בדרך של ביזיון, להטיח בו דברים כגון: ‘תראה איפה אתה מונח? לאן הגעת?…’ וכל שכן כאשר הטעות של החכם זועקת מכל כולו. אבל התם משתמש בעדינות מרובה בלשון רכה: "אני רואה שזה קשה שתבוא על שלי…" כאילו יש כאן אפשרות לראות או שלא לראות.

ואף על פי כן, מחמת שהיה מכיר בו מכבר בגדולתו ציווה לתת לו בגדים להלבישו, וביקשו שיאכל עמו…

התם מקיים את ההלכה האומרת, שכל עני צריך לכבדו כפי מה שהיה מורגל בו. טוּב ליבו של התם מתגלה במלוא הדרו, הרי הוא יכול היה בקלות לזרוק אותו מביתו, אבל לא. התם מגלה מידות נעלות וזוכר את החכם בגדולתו, למרות שלגדולתו כבר אין שום זכר.

בשעת אכילתם התחילו לדבר יחד. התחיל החכם להוכיח לו דעתו הנ"ל, שאין מלך כלל. גער בו התם המיניסטר: הלא אני בעצמי ראיתי את המלך!…

התם, מתוך תמימות ושמחתו הגיע לדרגה עצומה עד כדי כך שהוא ראה את המלך במו עיניו ממש. כי מגודל אמונתו, הוא ראה את השם ממש. וכמו שמסופר על רבי נתן, שאדם אחד התווכח איתו בענייני אמונה על דרך החקירות, והתלהב רבי נתן מאוד ברשפי שלהבת ואמר מעומק ליבו: "מה אתה מדבר עמי מהשם? אני אומר לך "ואראה את השם" (ישעיה ו), ואמר את המילים האלו בכזו אמת, עד שאותו אפיקורס הרגיש בחוש את מציאותו של השם ומיד נעלמו לו כל הקושיות (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן לב).

דווקא על ידי התמימות והפשיטות מגיעים לדרגות עצומות מאוד. להיות תמים זו למעשה החכמה הגדולה מכל החכמות, כמו שכתוב ב"שבחי הר"ן", שרבי נחמן מברסלב זצ"ל השיג כבר בקטנותו את החכמה הזו – שאין צריכים להיות חכם כלל בעבודת השם, רק לעשות הרבה מצוות מעשיות ולהרבות בלימוד התורה ולעסוק בתפילות ובתחנונים – כל אדם בשפה שלו, וכך אכן זכה רבינו הקדוש והגיע לכל מעלותיו העצומות. גם האר"י ז"ל, שהיה בעל השגה שאין כדוגמתה וראה מלאכים וידע את הגלגולים של כל הנשמות וכדומה, כששאלו אותו כיצד הגיע להשגות אלה, אמר שזה בזכות שמחת המצוות, שהיה שמח ממש בכל מצווה ומצווה.

וכן מובא ב"ליקוטי מוהר"ן" (תורה כד) ש"ישנו אור אינסוף שהוא למעלה מכל העולמות, למעלה מרוחין ונשמתין וכו’, דהיינו שהוא מעל כל השגה, ודווקא על ידי שמחת המצוות ניתן להשיג אותו". והעיקר (על פי מה שכתוב בליקוטי מוהר"ן ח"ב, תורה יט) שהיא התורה השייכת למעשייה זו – שעיקר השגת התכלית הוא רק על ידי תמימות דווקא. כלומר, על ידי מצוות מעשיות ואמונה פשוטה יכול כל יהודי להשיג את התכלית, בבחינת: "עין לא ראתה" וכו’.

הכלל היוצא לנו הוא: שהתמימות, שהיא האמונה הפשוטה שאדם שמח בשמחה גדולה בכל זכות של התקרבות אל המלך, אינה רק מעלה שעוזרת לאדם לעבור את העולם הזה בטוב, אלא היא המעלה ב"הא" הידיעה ורק על ידה ניתן באמת להגיע ולהכיר את הבורא יתברך ולדעת אותו, עד שרואים אותו ממש. כלל זה מבואר היטב במעשה זה. אם עד עכשיו יכולנו עוד לטעות ולחשוב שהתם אמנם חי חיים טובים בזכות שמחתו ותמימות, אבל עדיין אין זו שלמות, כעת מבורר הדבר היטב. זו שלמות שאין שלמות אחריה, שהרי על ידי שמחתו זכה התם למעלות עצומות, עד שיכול לומר בפה מלא: "אני בעצמי ראיתי את המלך!"

השיב לו החכם בשחוק: אתה יודע בעצמך שזה היה המלך? אתה מכיר אותו ואת אביו ואת זקנו שהיו מלכים? מאין אתה יודע שזה המלך? אנשים הגידו לך שזה מלך ורימו אותך בשקר…

עד לאן יכול להגיע השקר של האדם? לסתור בשאת נפש כל דיבור של אמת ששומע ולמצוא ספקות אפילו בדבר ברור כל כך? אבל זה כל עניינו של עמלק – להטיל ספק בכל דבר, בלי היגיון, שכל או כל טיעון אחר, אלא אך ורק כדי להכעיס, לקנטר ולהכניס כפירה בלב האדם. דבר זה מצאנו בזמן יציאת מצרים, כאשר עם ישראל יצאו ממצרים באותות ובמופתים. מי לא נע ומי לא זע בכל העמים מאימת שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה? כולם. עד שבא עמלק ובלי שום היגיון ושכל יצא למלחמה עם ישראל מתוך ידיעה ברורה שהוא לא יצליח! אלא אך ורק כדי לקרר את יראתם של העמים מאלוקי ישראל. והמשילו רבותינו ז"ל את מעשה עמלק לאחד שקפץ לתוך אמבטיה רותחת, ומרוב רשעותו לא היה אכפת לו להיכוות ואף למות, אלא רק שיראו האחרים העומדים שם שאחד אכן קפץ לתוך האמבטיה הזאת ולא יפחדו גם הם לקפוץ לתוכה.

זה מה שכותב רבי נחמן מברסלב (תורה קכ"ב): "כי זה ידוע שמידת הניצחון אינה סובלת את האמת. כי אף אם יראה לעיניים דבר אמת, ידחה אותו מחמת הניצחון". החכם הגיע למידת ניצחון כל כך איומה, עד שהוא משקר כבר את עצמו ממש. הרי ברור שגם אם יראה את המלך בשתי עיניו – יכפור בו. זהו שורש הקלקול הגדול של מידת הגאווה והניצחון של האדם, שהוא כל כך מתעקש להיות תמיד צודק, עד שהוא מתכחש לאמת הברורה.

לכן, אדם שלא רוצה ליפול בהכחשת האמת, כפי שעשה עמלק, עליו להחליט בליבו החלטה נחושה: האמת חשובה לי יותר מכל דבר! ועליו להיות מוכן תמיד לחזור ולומר: טעיתי! כי בלי החלטה נחושה כזאת, להודות באמת בכל מחיר, הוא עלול להגיע למצבים בהם יתכחש לאמת הברורה.

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)