תן לי סימן

מתוך הכאב והקושי הלכתי ברחוב,
מתעלמת ממבטי האנשים. הכאב זרם
בי איטי ודוקר. הייאוש הרע והקנטרן
טיפס וכמעט חנק. אבא, תן לי סימן.
 
 
הקשר בינינו קבוע ורצוף.
 
אני עושה והוא בודק, אני מדברת והוא מקשיב, לעתים מוכיח לעתים מרגיע ומנחם. ובעיקר, תמיד איתי.
 
אני לא יודעת לעשות שום צעד בלעדיו! הכל אני משאירה לו ולהכוונתו. איך אוכל להלך לבד בעולם הגדול הזה?!
 
אבל יש פעמים שאני מרגישה קצת לבד. נטושה. מרגישה שאני טועה בכל מה שאני עושה. ללא כיוון. ללא יכולת בחירה. ללא השגחה.
 
לפעמים, יש בי מין ייאוש שזוחל ומסתיר לי את אבא שבשמים. הייאוש מאפיר לי את השמים הכחולים, מכבה לי את האורות. ואני מהלכת בחושך. בודדה ונטושה ולא זוכרת את הדרך. לא זוכרת מה ומי יעזור לי.
 
וכך, על הקרקע הפורייה של חוסר הידיעה וחוסר האמונה, צומח לו ייאוש רע וקנטרן. הוא מטפס ועולה כמעט חונק. אני מרגישה אותו מכלה את מעט הכוחות שנותרו בי. מסתיר את הטוב. מסתיר את הכוחות שבי. מסתיר לי את השם.
 
ברגע  אחד כזה, רגע של קושי עמוק ומעיק, כשכל כך הרבה הטריד והפחיד אותי, כשכל כך הרבה החליש אותי, חשתי חסרת כוח ומרוקנת. לבד בעולם.  
 
ומתוך הכאב והקושי הלכתי ברחוב מתעלמת ממבטי האנשים. הכאב זרם בי איטי ודוקר. האנשים נראו זרים ורחוקים. מנסה למצוא כוח, מילים, כיוון, משהו להיאחז ולעלות. רוצה לדבר עם השם אבל פתאום הוא רחוק כל כך. זר.
 
מנסה לחפש, להרגיש, לזהות. לדבר איתו,
 
אבל בלב – חומה.
 
מביטה בייאוש אל השמים הרחוקים כל כך. מחפשת אות, סימן כלשהו.
 
"איפה אתה ריבונו של עולם? איפה אתה?" קראתי, חיפשתי והתחננתי. "לא יכולה יותר. אני לא יכולה להמשיך מכאן. אני רוצה רק לדבר. אבל אני לא רואה אותך. פתאום נעלמת ממני. כל כך קשה לי! רוצה לבכות ולא יכולה. בודדה בין הסובבים אותי, ואתה הרי רואה את הקשיים שלי, הר גבוה ובלתי עביר איך אחצה אותו לבד?!…"
 
מנסה ולא מצליחה לאסוף כוח להמשיך…
 
"ואני כל כך עייפה, חלשה ומובסת. ודווקא עכשיו, בקושי הגדול של חיי אני כל כך לבד! אתה מסתתר ממני ואני לא מצליחה לדבר אליך. לא מצליחה לראות כלום. הייאוש מסתיר לי הכל…"
 
"ריבונו של עולם", אני מבקשת, "גם אם איני ראויה לעזרתך, גם אם עלי להמשיך בעצמי, אני מבקשת ממך רק שתיתן לי סימן. תן לי סימן שאתה מקשיב לי. תן לי סימן שאתה רואה אותי…
 
"רק כדי שאדע שאני לא לבד…
 
"אני חייבת לאסוף כוח ולא יודעת איך. אני כמעט קורסת. לפחות אדע שאתה שומע אותי ואוכל להמשיך האלה".
 
בעיניים מלאות דמעות התקרבתי אל הספסל שמולי. רוצה לשבת, לנוח, לבכות קצת. ופתאום, מכה חדה מעל הברך. כואבת, מסמנת מין פס של כאב חד וצורב…
 
הסימן!
 
קיבלתי מכה צורבת וכואבת מהספסל אליו התקדמתי.
 
שתקתי נפעמת, מתביישת בעצמי. כל כך ברור. כל כך קיים. כל כך נמצא. כל כך מקשיב.
 
רק לדעת מה לבקש.
 
ואני ביקשתי רק סימן,
 
…וקיבלתי.
 
"ריבונו של עולם, את הספסל שמולי לא ראיתי, איך אראה אותך? אתה הרי כל הזמן רואה. אתה כל הזמן מקשיב. אבל לפעמים אתה מצפה ממני שאתקדם לבד. בכוחותיי. בקשיי. שאתחשל. שאתאמץ. שאגדל… אבל אתה רואה אותי. וזה הדבר הכי הנפלא שלמדתי".
 
ככה, מנוחמת וראויה ישבתי על הספסל, אוחזת בברך הכואבת שמזכירה לי שאתה שם תמיד… ונשמתי בשקט.
 
השם שומע אותי. הוא מקשיב לי. לעולם איני לבד!
 
והוא ייתן לי כל מה שאבקש.
 
אני רק צריכה לדעת מה.