Fakebook – הפנים האמיתיות

הילדים משתגעים ומתחננים לחמש
דקות של תשומת לב ההורים, והבעלים
התייאשו אפילו מהמחשבה על ארוחה
חמה. ובשביל מה? גלדיס, רוני
וריקי, 'החברים שלנו' יותר חשובים?
 
 
לפני חמש עשרה שנים, האינטרנט היה עדיין בתחילת דרכו. היה לי חשבון אימייל לפני 15 שנים, כי הייתי סטודנטית באוניברסיטה, ומסטודנטים מבקשים להיות 'בחזית' של כל הטכנולוגיה המתקדמת, לרווחתם כמובן.
 
חשבתי שאימייל זה משהו נפלא, כי באותו זמן פגשתי את בעלי לעתיד, אלא שהוא גר בארץ אחרת ושליחת מכתב והגעתו הייתה כרוכה בזמן רב. אבל בעידן האימיילים 'המכתב' נשלח/מתקבל/ונענה תוך שניות ספורות. באופן תיאורטי.
 
בפועל, בחברה בה בעלי לעתיד עבד (משרד עו"ד מפורסם) היה גם כן חשבון אימייל אחד לכל הארגון עצמו שהיה ממוקם בספריית החברה. הספרן היה קורא לבעלי בכל פעם ששלחתי מייל, והוא היה מגיע בזריזות להשיב לי לפני שמישהו יקרא אותו.
 
נשמע כמו היסטוריה עתיקה מאוד, נכון? אבל זה רק לפני 15 שנים.
 
לפני תשע שנים, הייתי אחד האנשים הראשונים עם לפטופ (מחשב נישא בלי כבלים וחוטים למיניהם), וזה אומר שיכולתי לעבוד בכל זמן ומקום שרציתי.  הייתה לי הזכות לקבל את המחשב היקר הזה (לפני תשע שנים הוא היה מאוד מאוד יקר) בגלל שהייתה לי משרה גבוהה מאוד בממשלה הבריטית, והיה חשוב לי מאוד 'להיות בעבודה' סביב השעון – 24/7. באופן תיאורטי כמובן.
 
בפועל, בכל פעם שהיה לי דד-ליין שלא יכולתי לפספס, או צורך (די חשוב) לשלוח מייל, לחפש אינפורמציה וכו', ה'שלט מרחוק' של המחשב היה מפסיק לפעול שעות על גבי שעות. אם אומר שזה היה מתסכל ומעצבן אנקוט בלשון עדינה מאוד.
 
נשמע כמו היסטוריה עתיקה מאוד, נכון?
 
לפני חמש שנים, הייתי אחד האנשים הראשונים שהיה לו חשבון בפייסבוק. השתמשתי בפייסבוק בעיקר לצורך שיווק כי עסקתי בתחום יחסי הציבור, וכל מי שעוסק בתחום הזה מבין מהר מאוד שפייסבוק הוא מכרה זהב פוטנציאלי.
 
לא רק שיכולת לאסוף אינפורמציה מאוד פרטית ורלוונטית על מיליון אנשים (גיל, נשואים, רווקים, מה הם אוהבים, מה הם לא אוהבים וכו' וכו' וכו') – יכולת להשתמש גם בפייסבוק כמשהו מסייע ל'סמן' אנשים למטרות שיווק המוצרים שלך או לצורך תעמולה. מדהים!
 
השתמשתי בחשבון הפייסבוק שלי בערך כשישה חודשים, לפני שהבנתי שלפייסבוק הנפלא, הנהדר והמדהים יש גם צד אפל. בהתחלה, לא הזנתי את החשבון באינפורמציה אישית, גם לא בתמונות, לא עדכנתי את הסטאטוס שלי, או הגבתי. ממש לא. זה לא היה נראה לי 'צנוע'.
 
אבל מהר מאוד הבנתי שאני בצד המיעוט. הרבה אנשים שמחו מאוד לפרסם כל פרט מחייהם ל-300 ה'חברים' שלהם. גיליתי דברים פרטיים ואישיים מאוד על 'חברים' בחצי השנה הזו יותר ממה שגיליתי בכל שנות חיי, והתחלתי לחשוב שהפייסבוק הוא לא כזה 'מגניב' אחרי הכל.
 
"אני רותחת מעצבים", נכתב פעם. "בעלי שכח את יום ההולדת שלי, הייתם מאמינים?", או "הבוס שלי כזה מגעיל", "אני צריך ללכת לעוד מפגש משפחתי מ-ש-ע-מ-ם! (פיהוק)".
 
הלו? אנשים כותבים דברים וחושבים שהאנשים שהם כותבים עליהם לא קוראים את זה? זה יכול להיות מאוד פוגע, במיוחד אם זה משפחה/חברים או כל אדם יקר לך שאתה כותב משהו עליו. יכול להיות שהוא קורא את זה, חשבת על זה?
 
ואז, כשהפייסבוק התפרסם יותר ולכל צוציק נהיה חשבון, פתאום תיבת הדואר שלי הופצצה עם בקשות של 'חברים', אנשים שגם לא הכרתי וגם כאלה שלא דיברתי איתם שנים. אנשים שהייתי מוכנה לעזוב את המקום בו גרתי רק כדי לברוח מהם. אנשים מאוד מעצבנים.
 
הייתי בדילמה לא פשוטה. אם אדחה את בקשת ה'חברים', אז הם ידעו שבאמת לא חיבבתי אותם בעבר. אם אקבל אותם, הם יציפו את חשבון הפייסבוק שלי עם הודעות חסרות משמעות ומשעממות כמו: 'ל-ג. יש יום רע מאוד מאוד מאוד מאוד היום', או 'ד. מתרגשת מאוד מאוד מאוד מאוד מהתספורת החדשה שלה'.
 
את הבירור בנושא עשיתי בשיחה של אחד-על-אחד עם השם. "השם, מה אני עושה? אני לא רוצה לגרום לשום אדם הרגשה רעה על ידי דחיית ה'חברים', אבל האמת היא, שאף פעם לא היינו ממש חברים, גם כשגרתי בדלת ממול, או כשעבדתי איתם ביחד במשרד וראיתי אותם כל יום. זו הסיבה שלא דיברתי איתם במשך שנים – אין לי משהו משותף איתם! אבל עכשיו, אם אקבל אותם כ'חברים', אני יודעת שאצטרך להתמודד עם טונות של תגובות חסרות טעם, משעממות, שטחיות, ועדכונים מאנשים שאני לא ממש קרובה אליהם. מה עושים?"
 
השם, בחכמתו העצומה, נתן לי תשובה נפלאה: נתקי את חשבון הפייסבוק שלך, ואז אם מישהו ישאל אותך למה לא הגבת, תוכלי לומר שכבר אין לך חשבון בפייסבוק.
 
שלוש שניות של מחשבה על העניין הובילו להבנה שמדובר כאן בפתרון נפלא. טוב, זה גם אומר שלא אוכל להשתמש יותר בפייסבוק ככלי שיווקי, אבל גם כך יש לי מספיק עבודה בכל מקרה, וזו גם הפסקת ניקיון טובה במלוא מובן המילה.
 
לפני שלוש שנים, הפסקתי להשתמש בפייסבוק, ובהמשך ניתקתי גם את האינטרנט מביתי. כי בשלוש השנים הללו, הפייסבוק הגיע לממדים של מפלצת מטרידה ומכלה כל רגע פנוי וחלקה טובה בנשמתנו.
 
כן, אנשים מבזבזים שעות על גבי שעות בפייסבוק, מתקשרים עם אנשים שהם לא מכירים, וגם עם כאלה שהם לא דיברו איתם שנים (ולא שזה לא בסדר, רק שהקשר הזה לא מניב שום דבר).
 
הכלים נערמים בכיור, הילדים משתגעים ומתחננים לחמש דקות של תשומת לב ההורים, הבעלים התייאשו אפילו מהמחשבה על ארוחה חמה שמכינים בבית, ובשביל מה? כדי שנאמר לגלדיס – אותה הכרנו לפני עשרים שנה – שהצ'יוואווה שלה נראה מזה מתוק. או לומר לרוני – איתו למדנו בגן של אסתר לפני שלושים שנה – שהתמונות שלו מהחופשה במאווי נראות מקצועיות. או לריקי – אותה לא הכרנו אבל היא מלפני ארבעים שנה – שהיא עדיין נראית רזה, אפילו שעבר הרבה זמן.
 
אז מה הפואנטה של כל זה?
 
הרבה אנשים מתעצבנים עלי כשאני מתחילה שיחה אנטי-פייסבוקית (בואו נעשה ניסוי קטן, נראה כמה אנשים 'יאהבו' את המאמר הזה…).
 
"מה את אומרת, זו דרך נפלאה להיות בקשר?" אומרים לי. "אני צריך את זה לעבודה", "אני מתמודד עם פייסבוק, יש לי זמן קבוע וקצוב", כך אומרים לי אנשים שמבזבזים שעות שיכולות להיות שעות איכות עם האישה/בעל/ילדים.
 
הכרתי אנשים שניהלו קשר אישי עם מישהו/מישהי מהעבר הרחוק שלהם, ובהווה – חיי הנישואין שלהם נהרסו כליל. אני מכירה אנשים שמבלים כל כך הרבה זמן עם ה'חברים' המזויפים שלהם, יותר מאשר עם החברים האמיתיים – וחבר אמיתי זו ממש מתנה. וגם, כאלה שמוכנים להשקיע שעות בפייסבוק במקום לעשות חסדים, ללמוד תורה וכו'.
 
לפני שאנו פונים אל ילדינו בטענות ומענישים אותם על 'זמן מסך' מוגזם מול המחשב, או לפני 'שנתעלל' בזכויות שלהם בפייסבוק, אנו צריכים קודם כל להסתכל טוב טוב במראה ולשאול את עצמנו: כמה זמן השקעתי לטובת הבית וכמה זמן השקעתי בפייסבוק? כמה זמן השקעתי בלימוד התורה (או הסדר היומי), וכמה זמן השקעתי בפייסבוק? כמה זמן השקעתי בעשיית חסדים, עזרה לזולת, וכמה זמן השקעתי בפייסבוק?
 
אוהו.
 
הבעיה היא לא רק המתבגרים, הבעיה האמיתית היא המבוגרים. הילדים הם רק מראה להתנהגותם של המבוגרים.
 
פייסבוק הוא דרך נפלאה להיות 'בקשר' בצורה שטחית מאוד. אבל פייסבוק הוא דרך נוראה לתקשר עם אנשים באמת, למהות שלהם. זה 'פייקבוק' (Fakebook), במלוא מובן המילה. אם אני באמת רוצה להיות בקשר, אם באמת אכפת לי מישהו, אתקשר או שאגיע לביקור אמיתי. וזה נכון לגבי כולנו.