אהבה ממבט עשירי

זה לא קרה בין רגע ולא בין
שניים וזאת גם לא אהבה ממבט
ראשון. אלא, ובטח תתפלאו
לשמוע, זה קרה דווקא ממבט
עשירי, אחרי הרבה שנים.
 
 
במובנים מסוימים אפשר לומר שבתי הבכורה, שהיא רק בכיתה ב', עולה עלי בידיעותיה בכל הקשור ביהדות והלכה למעשה. ואם היא עדיין לא עקפה אותי, זה רק עניין של זמן עד שהיא תנופף לי מלמעלה במדרגות סולם הידיעות.
 
בתור חוזרת בתשובה, שעשתה את הדרך הזו לאט ובהדרגה, נתתי לעצמי את החופש לבחור בפינצטה את ההלכות שאני מעוניינת לקיים. הבחירה התבצעה על פי מידת המוכנות שלי להכיל עוד מצוות, והחיבור שחשתי כלפיהן באותה העת.
 
לקראת ראש השנה אני נוהגת לקבל עלי מצווה שעדיין לא העזתי לגעת בה עד כה. בדרך כלל מדובר במצוות שבין אדם למקום, כי את אלו של בן אדם לחברו הרבה יותר קשה לי לקיים.
 
עם השנים נגמרה לי השקית עם המצוות 'הקלילות', כמו להגיד "מודה אני" בבוקר או את ברכת "אשר יצר" פעם ביום בעמידה ובכוונה.
 
נשארתי עם השק של המצוות שדרשו ממני מאמץ בכוונה ולימוד, או בהקדשת זמן רב יותר לקיימן. בלית ברירה, ומתוך ההבנה שעוד רגע קט אעשה פדיחה רצינית מול הילדים, כשהם יבינו שרף הידיעות של אמא ביהדות הוא כשל תינוקת שרק נולדה, החלטתי שכדאי להקדים תרופה למכה ואין יותר לדחות את הקץ –
 
שרון חייבת ללמוד להתפלל מסידור!
 
כן, אני מודה, בבושת פנים, שעד היום מערכת היחסים שלי עם הסידור הסתכמה בעיקר ב"ברכות השחר" פלוס "קבלת שבת" מדי פעם. את שאר הברכות שאני מברכת למדתי בעל פה מפאת נוחות העניין.
 
אבל האמת היא, שמעולם לא למדתי בצורה מסודרת כיצד להתפלל שחרית, מנחה או ערבית, תפילת שמונה-עשרה או קריאת שמע וברכותיה. לא היה לי מושג מתי עומדים, לאיזה כיוון פונים, מה אומרים ביחיד ומה במניין, מה הוא העיקר להתפלל יום ביומו, גם אם אין לי זמן לכל התפילה, אילו תוספות יש בזמנים ובמועדים, ועוד כהנה וכהנה הלכות הקשורות לתפילה מסידור.
 
כבר כמה שנים שאני מרגישה שאני צריכה ללמוד את זה ואני בושה בעצמי, בעיקר בערב שישי בבית הכנסת, כשכולם פוסעים שלוש פסיעות ומשתחווים ולי אין מושג קלוש מה אני עושה.
 
אז נכון שיש לי כמה תירוצים לגבות את הבורות הזו, למשל, שמעולם לא זכיתי ללמוד במדרשיה בצורה מסודרת כי כבר הייתי אמא לילדים קטנים ובתהליך התשובה. מעולם לא הייתה לי הזדמנות להתפלל בבית הכנסת תפילה שלמה בלי שיפריעו לי באמצע, ולרוב מצאתי את עצמי מבלה מחוץ לאולם התפילה כדי שהקטנטנים לא יעשו רעש ויפריעו לציבור.
 
כל זה אמת ושריר ונכון וקיים, אך הסיבה האמיתית שלא ביקשתי ללמוד להתפלל בסידור התפילה, כמו רוב הדברים שאני נמנעת מהם, היא שפחדתי.
 
כשאני לומדת דבר חדש, אפשר לומר שאני מתחייבת אליו. ברגע שלמדתי הלכה חדשה, יש רק שתי דרכי פעולה אפשריות ושתיהן לרוב דורשות מאמץ. האחת היא, כמובן, לקחת על עצמי לקיים את ההלכה. והשנייה היא, להתעלם ממנה במודע ובו בזמן להרגיש את החוסר שנוצר מאי קיומה.
 
סידור התפילה איים עליי בעוביו ובמחויבות שיהיה עלי לקבל, אם אבחר ללמוד להתפלל ממנו. תפילה היא בשבילי שיח ישיר עם אבא שלי שבשמים. מעולם לא הרגשתי צורך במתווך שיבחר עבורי את המילים ויסדר לי את הזמנים של התפילה. אולי מתוך הפחד והחוסר בצורך נמנעתי עד עכשיו מהסידור.
 
אבל כנראה שהגיע הזמן הנכון, והרצון שלי גבר על הפחד, או שהייתה זו הבושה מהפדיחה שתיווצר בקרוב כשבתי בת השבע תגלה שאמא שלה לא יודעת להתפלל אפילו תפילת עמידה, כל אלה הם שהניעו אותי, סוף סוף, ובגילי המאוחר, להתוודע לעולם התפילה מהסידור.
 
מה אומר ומה אגיד? החששות התפוגגו ונפתח לי עולם ומלואו.
 
וכמו תינוקת שרק לומדת ללכת אני מתפעלת ממה שאני מגלה. השפה היפה, החכמה, השירה והפיוט, הרגש וההיגיון והמילים הנפלאות. כל יום אני מגלה עוד ועוד צירופי מילים שנחרטים בליבי, משפטים מעוררי התרגשות ואהבת השם, ולא פעם אני מתפלאת מדוע התעכבתי כל כך הרבה זמן…
 
שוב ושוב אני נהנית מההשתחוויה ומהכריעה ומהסדר החכם של הברכות. יום אחרי יום אני מוצאת חיבור נוסף למילה או משפט שאתמול לא שמתי לב אליהם, ומוצאת משמעויות שונות שמתחברות אלי ואל חיי.
 
לפתע באמצע היום, בנהיגה או בשטיפת הכלים, עולים לי כמו משום מקום משפטים שממלאים אותי שמחה – "הטוב! כי לא כלו רחמיך, המרחם! כי לא תמו חסדיך" אני מצחקקת לעצמי בשקט.
 
יש בי רצון להתעמק וללמוד בצורה מסודרת את המשמעויות והכוונות, כדי להתאחד עם התפילה ועם הבורא, להטמיע בי את ההתרגשות וההתפעלות, ולמנוע את השינון הטכני והרובוטי שעלול להיווצר בעוד כמה שנים כשהתפילה כבר תהיה שגורה בפי.
 
אני מודה לאבותינו ולחכמינו ז"ל על הכלי הנפלא שהם השאירו לנו כדי שגם היום, בזמנים ששולט בהם הריחוק, הבלבול ואי-הסדר, נוכל להיאחז בשורשים החזקים אליהם ולהתקרב עוד ועוד לבורא עולם.