איזה חלק אתה מעדיף?

איפה היית מעדיף להיות, בסוף הרגוע או באמצע הסוער? כי בעמוד האחרון לא נשאר שום דבר מהדרמה או המתח של האמצע. טוב, בספרים זו העדפה אישית, בחיים זו מציאות שיש להתמודד איתה.

4 דק' קריאה

דוד גבירצמן

פורסם בתאריך 05.04.21

איפה היית מעדיף להיות, בסוף הרגוע
או באמצע הסוער? כי בעמוד האחרון לא
נשאר שום דבר מהדרמה או המתח של
האמצע. טוב, בספרים זו העדפה אישית,
בחיים זו מציאות שיש להתמודד איתה.
 
 
ניתן לומר שמשטה בנו הפרדוקס. מצד אחד אנו שואפים קדימה, מצד שני ממש לא מעוניינים להגיע לשם באמת. ילד קטן רוצה כל הזמן לגדול, לעלות כיתה, להיות גבוה יותר, לצמוח למעלה, להתבגר. הבגרות קוסמת עד הרגע בו נעשים מבוגרים באמת. אז מבקש אדם לעצור את הרכבת 'חכו שנייה, אני רוצה לרדת…'
 
אצל האוכלוסייה הבוגרת הפרדוקס דומה לזה של ספר מתח. קוראים בשקיקה, הסקרנות ניצתת, הפרשיה מסתבכת, והקורא משתגע, מה הולך להיות הסוף. הוא מעוניין כבר להיות שם, בסיומו של הסיפור. אך מצד שני, הוא ממש לא מעוניין להיות שם, בסוף. קו הסיום נינוח יותר מהמערכה הסוערת. אך באותה מידה הוא גם אינו מעניין. סקרנות מתעוררת רק באמצע הדרך. כשהכל לוט בערפל, שום דבר לא נהיר וערפל אופף את האופק. בעמוד האחרון של הספר לא נותר מאומה מהדרמה. אז איפה היינו מעדיפים להיות, בסוף הרגוע או באמצע הסוער?
 
טוב, בספרים זו העדפה אישית. בחיים זו מציאות ויש להכיר אותה.
 
אדם אוהב לחוש בטוח, לדעת בבירור כי צועד הוא על התלם הנכון ואל היעד האמיתי. אף אחד לא אוהב להתנודד בחלל הספק. אנשים אוהבים דברים מוכרים, בטוחים ובלתי מעורערים. יציבות היא מצב נורמטיבי וכל אחד חש בה נוח.
 
על מנת להשיג יציבות, אנו עושים שימוש בכלי עזר שונים ומגוונים. הדרך הפשוטה והמקובלת היא, קיבוע. קַבְעַ את עצמך במסגרת. התחבר לסדר יום, אמץ תפישת עולם והיה קנאי לה. אנשים מתעקשים ליצור סביבם עולם שלם של עקרונות אותם יצרו באופן עצמאי, רק עבור תחושה אחת: 'אני בסדר, הגעתי ליעד'. כן, ממש כך.
 
ומה דחוף לנו כל כך בהגעה ליעד?
 
ובכן חברים, יציבות! אם הגענו ליעד, הרי שהחיפוש הסתיים, תם ונשלם כמו שאומרים. וזה חציו הראשון של הפרדוקס – השאיפה להגיע לתחנה הסופית.
 
החצי השני הוא הרצון לא להגיע לשם. התשוקה להמשיך ולחפש.
 
שתי השאיפות הללו מתגוששות בליבו של כל איש ממוצע. רצון לחפש ורצון למצוא. החיפוש נובע מבפנים, מהנשמה המשתוקקת. את הדרישה למצוא כבר, דורש הגוף. הוא אוהב הגדרות ברורות. חיפושים מהלכים עליו אימים.
 
וכאן חשוב להדגיש – יציבות, הינה חיונית והכרחית לחיים אמיתיים. יציבות, היא ערך נעלה. אנו מדברים על הצורך האובססיבי להיות מסודר. להרגיש שכבר מצאתי, כאן ועכשיו. אם לא דבר אמיתי, אשליה לכל הפחות. וזה מה שגורם לאנשים רבים כל כך להתפשר על יעדים זולים ונעדרי משמעות. להיתקע שם כל החיים ולקבור בחצר את כל שאיפות הילדות. אז בואו נדבר על זה עוד קצת.
 
האם אתה הולך או עומד?
 
האדם נקרא 'מְהַלך', ולשם כך ניתנו לו שתי רגליים. המלאך נקרא 'עומד' כמו "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", והכוונה למלאכים. האדם מהלך, משום שניתנה לו בחירה. על כל צעד הוא פוגש טוב ורע. אם יבחר בטוב ויוותר על הרע, הוא עשה צעד קדימה. ברגע הבא הוא כבר אדם אחר. למלאכים אין יצר רע. הקדושה שלהם איננה מועדת סכנה. אם ירידה אין, עליה גם היא בלתי אפשרית. הם עומדים מאז ומתמיד במדרגתם הטמירה.
 
הליכה טומנת בחובה סיכון. המקום בו עומדות הרגליים – גם אם סביב משתרע שדה מוקשים, מקום בטוח הוא. הצעד הבא בלתי ידוע, פחות בטוח ומסתיר תעלומה כלשהי. על מנת לצעוד קדימה נדרש אומץ. נדרשת תעוזה להתנתק מהמשבצת הבטוחה. ויש צורך בעוד קורטוב של אומץ על מנת להבקיע אל המשבצת הבאה. זוהי בחירה.
 
הליכה היא חיפוש. האדם הולך לשם חיפוש, וההליכה עצמה היא חיפוש, גישוש.
 
אם נתבונן יותר, נגלה שהחיים הם חיפוש אחד מתמשך. ההגדרה למצב חי היא תנועה. גוף חי הוא התרחשות פעילה. גוף מת, דומם כמו אבן. התרחשות היא הליכה. הדם זורם בעורקים, עורך מסע במרחבי הגוף. המוח משגר זרמים, אנרגיה ותדרים שונים. חיים הם מסע. זו הגדרה טכנית יבשה לחיים. ההגדרה הרוחנית, זהה. חיים הם חיפוש משמעות. נשמה ערה מבקשת מזון, חמצן, והצרכים הללו דוחפים אותה למסע חיפושים.
 
להיות מחפש זה נפלא. להיות מחפש זה גם מטריד!
 
על כסא הנוח במרפסת יש הרבה יותר שקט ונוחות. חיים ישנם בזירת החיפושים. אך כדי להיות שם נדרשים אומץ ומוּכנוּת. אדם מטבעו נוטה לחבב נוחות, אין לו שום סיבה להתאהב במסעות חיפושים ארוכים. והטבע הזה גרם למחפשים רבים לנטוש בעיצומו של חיפוש. נתישה היא התמקמות, התבצרות בעמדה אחת ואי הסכמה לקבל אפשרות נוספת.
 
לשם כך נדרש מורה דרך. הצדיקים הם מורי הדרך במסע החיפושים. צדיק מסוגל לגרום לאדם להימצא תמיד במצב האידיאלי לחיפוש, 'מצב אמצע הדרך'.
 
משמעותו של 'מצב אמצע הדרך' הוא תנועה ערנית. לא ייאוש של 'לא התחלתי' ולא סיפוק מופרז של 'כבר הגעתי'. שני הטיפוסים הקוטביים הללו יצאו מהמשחק. הם חדלו לחפש, או מתוך ייאוש או מתוך חוסר רצון לגלות יותר. רק צדיק, אומר רבי נחמן מברסלב, מסוגל לעורר את האדם להתמיד בחיפושיו בכל מצב – בהצלחה כמו בכישלון, בייאוש כמו בסיפוק מופרז.
 
להסכים שטרם מצאתי
 
כמחפשים, עלינו לשמור על מצב ערנות. או במילה אחת, להסכים שטרם מצאנו. המשפט התמים הזה מכיל חומר נפץ. כי מי מאיתנו מוכן בכנות להסכים איתו? כל חיינו חונכנו ותורגלנו להציג את עצמנו כיודעים ומבינים. צברנו ניסיון רק כדי לבסס את מקומנו כבעלי וותק, מקובעים היטב באדמה בלתי ניתנת לתזוזה. חיפוש תובע מאיתנו את המעשה הנורא ביותר – לקום בוקר בהיר אחד ולהסכים שטרם מצאנו, ולצאת שוב למסע חיפושים מחודש.
 
את הדבר הזה מסוגלת להעניק לנו ההתבודדות. המתבודד פוגש תמיד את הדבר ממנו מפחדים רוב האנשים – את היעד הבא אליו עוד לא הגיע, את הנושאים הדורשים מענה, ובעיקר, את דמותו הנבוכה שאיננה יודעת כלום, אבל באמת. והדבר הזה הוא המתנה המקסימה ביותר שיכול בן תמותה לקבל. זה כמו לקבל חיים מחדש. משמעות, עניין, טעם, חיים. אבל זה ממש לא נוח. זה תובע וזה מדרבן.
 
התבודדות דורשת אומץ. תעוזה ונכונות לגלות שטרם התחלתי. ומי שעוד לא מצא בתוך עצמו את התכונות הללו, יכול לבקש את המצרך הזה בעצמו בהתבודדות.
 
כשנסכים לחזור למבוך החיפושים יקרה לנו דבר-מה נוסף ומקסים. נוכל סוף סוף לקבל באהבה אנשים אחרים במסע. נוכל לקבל אותם בלי לחוש שהם גונבים מאיתנו את הביטחון שהשגנו. נוכל לקבל אותנו, משום שנסכים שיתכן ולא הכל ידוע לנו, יתכן ויש לנו עוד מה ללמוד מהם. משהו טוב נוסף יתרחש אצלנו, נצא בשעה טובה, מהמקלט, נחלץ ממצב ההתגוננות ונשוב לחיים.
 
רובנו מצויים רוב הזמן בתנוחת התגוננות כלשהי. אנחנו מתנצלים על חוסר ידיעה, נבוכים מול כישלון ומתביישים בחולשות. ההתגוננות הזו נובעת מהתפישה העקומה, כאילו נדרשנו להיות כבר בנקודת הסיום, שלמים ומוכנים לזנק הישר לגן עדן. חונכנו, או הרגלנו את עצמנו, להיות מושלמים, פרפקט מוּלד, יצורים נטולי חסרונות, מלאכים בלבן. בעזרת השם נהיה כאלו, אבל עוד מעט. כעת אנו בעיצומו של מסע, ולבורא עולם יש המון נחת רוח מכל פסיעה מהססת שלנו.
 
המבוכה שלנו מול כישלונות וחסרונות נובעת מהאמונה השגויה, כאילו נדרשנו להימצא כבר כעת בקו הגמר ולהניף דגל ניצחון אל על. זו טעות איומה! חיים הם חיפוש. בלימוד התורה נאמר: "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם". לימוד מושג מתוך כישלונות. עוד נאמר: "אין הביישן למד". מי שבוש בחולשותיו אינו כשיר ללימוד והתקדמות. צעדים קדימה הם הימור, חיפוש הוא הסכמה להיות בלתי יודע ובגדר של 'עוד לא הגעתי'. מצב הטְרוֹם הוא מצב חיים, כך פועל הדופק של הנשמה. 

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה