איפה האלוקים שלך?

"תגיד לי. שלושה ימים אתה מתפלל
כל הזמן, לא מדבר עם אף אחד, אוכל
בקושי מלפפון ועגבנייה, ובנוסף לכל
איבדת את חפציך, אז איפה האלוקים
שלך שאתה כל כך משקיע בשבילו?!"

דרור שירת בחיל-הים בספינת טילים, בתפקיד מסווג באלקטרוניקה. הוא היה אמור לשרת שנת קבע, אבל שלוש שנים היו די והותר עבורו. ראש מחלקת כוח-אדם הזהיר אותו שאם יפרוש כעת, לא ישרת במילואים בחיל-הים, אלא בחיל-רגלים. דרור הצהיר שלא מעניין אותו היכן ישרת במילואים, העיקר מבחינתו הוא לצאת כעת לחופשי.

תקופה לאחר שחרורו, זומן דרור לקורס חרמ"ש (חיל-רגלים משוריין). תרגלו שם לחימה קרבית. הוא החליט להקשות על המפקדים כדי שישחררו אותו להבא ממילואים ביחידה קרבית בתפקיד שלא הכיר בשירותו הסדיר. בתחילה טען שהוא פציפיסט ולא מוכן להחזיק בידו נשק, ולאחר מכן עשה את כל הצרות שבעולם כדי שישחררו אותו מהקורס. סגל הפיקוד סבל ממנו, אבל הם החזיקו אותו בכל זאת עד לסיום הקורס. באותה תקופה עבד דרור כפקיד קבלה לילי במלון "מוריה" בים המלח. הוא זכה לתנאים חלומיים: קיבל דירה בערד, כולל הוצאותיה, דאגו להסיעו הלוך ושוב, והוא אכל במלון סעודות כיד המלך. הוא הרוויח כמעט כפול מיתר העובדים, שלא לדבר על הטיפים הנדיבים. חשבון הבנק שלו הלך ותפח, והוא לא ידע מה לעשות בכספו, צרה שרבים מייחלים לה…

אז החלה תפנית מפתיעה בחייו והוא החל להתקרב לחיי תורה ומצוות ונכנס לישיבת "אור שמח" בירושלים. במשך לימודיו, הרהר בכך שהכיפה, הציצית והזקן לא מספיקים כדי להפוך את האדם לחוזר בתשובה, הוא הרגיש צורך עז לנקות את נפשו לגמרי וניסה למצוא ישיבה שבה ילמד הכל מאל"ף ועד תי"ו כמו רבי עקיבא, אך לא מצא.

אז החליט, מתוך התלהבות ראשונית של חזרה בתשובה, להסתגר במשך שלושה שבועות ולא לדבר עם אף אחד, רק ללמוד תורה ולהתפלל. הוא קבע לעצמו הגבלות של אכילה ושתייה. בבוקר אכל פרוסה אחת, ביצה קשה, מלפפון ועגבניה, שאותם לא חתך כדי לא ליהנות, ושתה כוס חלב. במשך היום שתה מים ללא הגבלה, בצהריים אכל פירות וירקות, ובערב אכל ושתה כמו בבוקר. שאיפתו הייתה לאכול כדי להתקיים בלבד. הוא לא רצה לקיים את תעניתו אצל הוריו בשכונת קטמון כדי לא להגיע עימם לחיכוכים ובחר להתגורר אצל חבר חילוני. הוא החליט שבאותה תקופה לא ידבר כלל וגם לא יכתוב.

שבועיים לפני מועד התענית קיבל צו לשלושה ימי מילואים בבסיס דרומי, שנפלו בתוך שלושת השבועות. כאשר קיבל את הזימון, התקשר לצבא ואמר לפקידה: "חזרתי בתשובה. אני לא מתכוון לדבר עם אף-אחד בזמן המילואים, ולכן אני מבקש שתידחו לי אותם".
"אני מצטערת, איני יכולה. תדבר עם המג"ד".
"אין בעיה. תביאי לי אותו…"
"אי אפשר עכשיו. תבוא בתחילת המילואים ותדבר איתו".
"אבל אני לא אדבר אז!"
"מצטערת. לא אוכל לעזור לך".

הוא הכין מכתב עבור המג"ד ובו כתב שהוא לא מדבר בשום אופן, אפילו אם יעמידו אותו למשפט, והוא מבקש רק דחייה של המילואים.

תחילת תעניתו תוכננה ליום שלישי בשעה שבע בערב. כאשר נסע לבית חברו להתחיל בה, עלה בדעתו שהנה מגיעה הגאולה ולכן עליו למהר ולטהר היטב את נפשו. ברגע שהחל את תענית הדיבור צצו בנפשו פחדים, כגון "מה יקרה אם אמא תדאג ותשתגע מזה?…". הימים עד סוף השבוע חלפו איכשהו. ביום ששי בצהריים בא אליו אביו, שהתחנך בילדותו במשפחה דתית ואף למד אצל מלמד והסביר לדרור שמה שהוא עושה נקרא "תענית דיבור". האב פתח "שולחן ערוך" והראה לבנו שבשבת אסור להתענות. לפיכך החליט דרור שבשבתות ידבר, והוסיף שלושה ימי חול נוספים תמורתם. הוא החליט להיות אצל הוריו בשבת כדי לא לגרום להם עוגמת נפש. בליל שבת הלך לבית הכנסת בעוד הוריו צופים בסרט ערבי בטלביזיה. לאחר שחזר, קידש על היין.

ביום ראשון בבוקר התייצב דרור בבנייני האומה להסעה לבסיס הגיוס, שממנו ממשיכים לבסיס האימונים. האב ליווה את בנו השותק כדי לשמש לו פה. הוא ניגש לחייל מילואים שנסע לבסיס וביקש ממנו: "תעשה לי טובה. תלך עם בני למג"ד. תסביר לו שהוא נמצא בתענית דיבור וגם תראה לו את המכתב הזה…"

דרור עלה לאוטובוס. כיפה שחורה התנוססה בראשו וזיפים קצרים צימחו על לחייו, הוא לבש מכנסי קורדרוי חומים שמתוכם הציצו ציציות ונעל סנדלים. בתוך תיק לקח את כל הספרים שתכנן ללמוד: רמב"ם, קיצור שולחן ערוך, מסילת ישרים, קהלת, חומש, מסכת ברכות שטיינזלץ ותהילים, וגם תפילין. חלק מהמילואימניקים זכרו אותו כמפר משמעת סידרתי. זו הייתה תקופת בחירות וכולם התווכחו באוטובוס עם כולם. כשעצרו ליד הבסיס, מישהו פנה אליו: "דרור, מה דעתך על הבחירות?"

הוא הוציא ספר קהלת מתיקו והצביע ללא מילים על הפסוק: "הבל הבלים אמר קהלת, הכל הבל…", והם צחקו. כאשר הגיעו לבסיס, ניגש דרור קודם כל לראיון אצל המג"ד. הוא הגיש לו את המכתב. המג"ד קרא ואמר: "אני לא מוצא סיבה מספקת לשחרר אותך". דרור נדהם: אילם עומד לערוך אימוני קרב באש חיה והמפקד לא מוצא סיבה לשחררו?! הוא משך בכתפיו בפליאה והניח שהמג"ד קיבל דו"ח על מעלליו ממילואיו הקודמים וסובר שהוא מנסה להשתחרר הפעם על ידי הצגה של חזרה בתשובה ותענית דיבור.

הוא קיבל מהאפסנאות קיטבג וציוד צבאי של לוחם, החליף את בגדיו האזרחיים למדים, וקשר את סנדליו בראש הקיטבג. לאחר מכן לקח את נשקו ופנה למאהל שהיה בו מקום ל-16 חיילים. היו מיטות ברזל ועליהן הונח מזרן חאקי. יריעת המאהל גולגלה על מוט והיה פתח בגובה מטר וחצי מעל פני הקרקע. הוא הניח את הקיטבג ליד מיטתו והלך לחדר האוכל לאכול ארוחת ערב עם כולם. במשך הארוחה בהה בחביתות, במיץ האדום ובסלטים המגוונים. מישהו שאל: "דרור, מה אתה אוכל?" דרור הצביע על מלפפון שמן, על עגבנייה ועשה להם אגרוף כדי לרמז שהוא מעוניין בביצה קשה. החייל צעק לעבר מגיש האוכל, שישיג לדרור ביצה קשה.

לאחר שחזרו למאהל, המפקד הכריז: "היכונו למסע לילי!"

היה עליהם להוציא מהקיטבג כל מה שצריך, השכפ"ץ ויתר הציוד. דרור חיפש את הקיטבג שלו ולא מצא. כל החפצים הצבאיים שחתם עליהם, הקסדה, השכפ"ץ, המחסניות, בגדים צבאיים להחלפה, פשוט נעלמו, כולל סנדליו האישיים! הוא חיפש שוב ושוב, והבין שמשמים העלימו ממנו את הקיטבג, אבל מה יעשה?! הוא הוציא מתיקו האישי ספר והחל ללמוד. בשעה שבע בערב, הודיע המפקד שעליהם לעמוד למסדר. כולם התייצבו מצוידים לחלוטין, ורק דרור ניצב ללא שום ציוד, כשרק בגדיו הצבאיים לעורו. המפקד שאל: "איפה הציוד שלך?" דרור סימן בידיו שהקיטבג שלו נעלם. "טוב. תישאר פה הלילה ואחר כך נראה מה לעשות איתך…"

האוהל של דרור היה חשוך והוא לא הצליח ללמוד, לכן שכב במיטתו ובהה. אוהלו היה סמוך לאוהל הקצינים. אז שמע קצין אחד אומר לשני: "אני רואה שנשאר פה חייל. מי זה?", "אה, אני מכיר אותו. זה דרור כהן". הקצין נכנס פנימה ושאל את דרור: "למה אתה נמצא כאן?" הדבר הקשה ביותר בתענית דיבור הוא לענות על שאלת "למה", הדורשת הסבר מפורט. דרור ניסה לחשוב איך יסביר כעת שהוא נשאר בגלל שהקיטבג שלו אבד והמפקד השאירו בבסיס. בעודו מתלבט איך לענות, אמר הקצין: "טוב, אם המפקד השאיר אותך לשמור על הבסיס, שמור!", דרור לקח את נשקו, הסתובב פעם אחת מסביב לבסיס וחזר למיטתו.

ביום המחרת נערך תרגיל לחימה בשוחה, נתיב הגנה חפור בתוך האדמה בעומק מטר וחצי. החיילים נמצאים באותה שוחה ונלחמים מתוכה. יש בתוך השוחה כוכים (שקעים של חצי מטר). מהצד השני יש פנייה המתפצלת לימין ולשמאל. בכל כיתה מתרגלת יש שלושה חיילים, כאשר המוביל הוא מפקד הכיתה ועליו לצעוק לפני כל פעולה מה הוא מתכונן לעשות. לקראת תרגיל הלחימה בשוחה, השאיל אחד החיילים לדרור את כל הציוד הקרבי הנדרש, את הדגמ"ח, הכדורים לנשק, הרימון החי וכל השאר, והוא מונה כראש הכיתה המוביל. היה עליו לערוך תרגיל עם נשק חי מבלי שידבר. דרור סימן לקצין בידיו ובמבע פניו בתמיהה: איך אוכל לבצע את התרגיל, הרי איני מדבר?! הקצין, שעמד למעלה, צעק לעברו: "אל תדאג. אני אצעק במקומך את הפקודות!"

דרור הנהן בראשו לאות הסכמה בלית ברירה. הוא החל להתקדם בתוך השוחה. כאשר הגיע לפני הכוך, סימן למפקד שיש לפניו כוך מצד ימין והמפקד צעק: "כוך מימין!", דרור ירה שתי יריות והמשיך הלאה. בהמשך הייתה פנייה משמאל שמתפצלת לשני מקומות. הוא סימן למפקד ביד שמאל את הכיוון והמפקד צעק: "פניה משמאל!", דרור הוציא את הרימון, שלף את הנצרה והראה לקצין שיש לו רימון ללא ניצרה בידו. המפקד צעק: "רימון!", דרור השליך את הרימון שהתפוצץ מיד. כעת הורה לעבר המפקד מלמעלה ביד ימין על עצמו ועם אצבע ימינו הורה על זה שמאחוריו ועל צד שמאל, והמפקד צעק: "אני לימין ואתה לשמאל!"

הם הסתערו לפי ההוראה לעבר הכוך, כאשר דרור יורה לימין וחברו לשמאל. לאחר מכן, כאשר התרגיל עבר בחסדי שמים בשלום, הרהר דרור בכך שזהו מצב הזוי לגמרי. הכל נבע מכך שהקצינים חשבו שהוא רוצה לרמותם ולכן לא הרפו ממנו, ומאידך דרור רצה באמת להיות נאמן לתעניתו המטהרת. במהלך האימונים היו לו עיתים של התחזקות באמונה. הוא פגש ביהודה, חייל מכפר חב"ד. פעם אמר לו יהודה כאשר בירכו ברכת המזון: "מי יודע אם אין איזו נשמה שמחכה 500 שנה לברכת המזון שלנו…". דבריו המתובלים בחסידות וקבלה, החיו את דרור.

במשך שלושת הימים הללו מצא דרור זמן לתפילותיו. הוא עשה הכל כדי להוכיח כי למרות שהוא אוכל פחות מכולם ומוטל עליו להתפלל ולקיים מצוות, ובנוסף לכל גזר שתיקה על עצמו, הוא עושה בדיוק מה שהם עושים על הצד הטוב ביותר.

באמצע לילה ללא ירח ערכו מסע. כל החיילים עלו על משאיות וירדו במקום כלשהו במדבר בחשיכה מוחלטת. לא היה ניתן לראות מה קורה ממטר. המפקד הלך קדימה עם פנס והוא היחידי שידע לאן עליהם להגיע. כל היתר נצמדו איש אל רעהו כדי שלא יאבדו בעלטת המדבר. מדי פעם המפקד עצר ופקד לספור את החיילים. דרור השתדל להיות קרוב למפקד, כלומר להיות בין הראשונים. רצה להוכיח שאינו מתחמק ממה שנדרש ממנו וכך לקדש את השם.

במסלול הלילי למד דבר חשוב: בזמן של חשיכה, צריך ללכת אחרי מנהיג אחד, שהוא היחידי שיודע מהו המסלול האמיתי, מנהיג האוחז בפנס בידו ויודע מראשית הדרך להיכן צריך להגיע, ממש כמו משה רבינו במדבר. כאשר התקרב סיום המסע, כל אחד כבר ידע להיכן להגיע והלך באופן עצמאי ליעד הסופי. כך, הרהר לעצמו, יהיה גם בזמן הגאולה. תענית הדיבור לימדה אותו דברים רבים בעבודת השם, שלא היה לומד בשום דרך אחרת. באחד הבקרים ביקש מישהו מדרור שיברכו בברכת כהנים, דרור בירכו ובדיוק באותו רגע נפלט כדור לאחד החיילים בתרגול שנערך באותה שעה ולמרבה המזל לא אירע דבר. המבורך אמר לדרור שברכתו גרמה לנס.

הגיע היום האחרון. כולם היו צריכים להזדכות על הציוד שקיבלו. לדרור לא היה שום ציוד להחזיר, פרט למיטה ומזרן. כולם הלכו לאפסנאי עם הקיטבג ודרור ישב במאהל על מיטת ברזל עם מישהו בשם יצחק, שישב על מיטה אחרת. מבעד ליריעות המורמות ראו כל מה שהתרחש בחוץ. הדבר היחיד שהטריד את דרור היה שסנדליו נעלמו עם הקיטבג, והוא נותר יחף.

בתום האימונים התברר לכולם שהפעם דרור אמיתי ורציני ולא מתחמק משום מטלה. הוסכם שהוא באמת חוזר בתשובה ולא מציג. יצחק, חייל מילואים חילוני שהכירו עוד מהמילואים הקודמים, נותר עמו באוהל. דרור החל להסביר לו בתנועות ידיו ובהבעות פניו, שרק חילול ה’ שייגרם בגלל שילך יחף ברחובות ירושלים, מטרידו כעת. הוא הצביע על סנדליו של יצחק ועל השמים לשם הסבר דבריו והאריך מאוד בפנטומימה.

סבלנותו של יצחק פקעה: "תגיד לי. שלושה ימים אתה מתפלל כל הזמן, לא מדבר עם אף אחד, אוכל בקושי מלפפון ועגבנייה ומתנהג בצורה משונה ובנוסף לכל איבדת את חפציך, אז איפה האלוקים שלך שאתה כל כך משקיע בשבילו?!"

בשנייה שבה אמר "איפה האלוקים שלך", ראה דרור חייל מתקרב ומחזיק קיטבג מוכר בידיו. דרור אמר לעצמו: מה?! הוא מביא את הקיטבג שלי?! והצביע כמענה לשאלתו של יצחק על הבחור עם הקיטבג. פיו של יצחק נפער. החייל הגיע עם כל הציוד, כולל הסנדלים. הסתבר שהוא התבלבל בתחילת האימונים ולקח בטעות את הקיטבג של דרור שהיה במאהל אחר. החייל בירר בסביבתו ולא מצא את בעל הקיטבג. בסיום המילואים ניסה לברר בכל מקום אפשרי אם ידוע למי אבד, וחבריו של דרור היפנו אותו אליו ואז הגיע אליו, בדיוק ברגע הנכון.

* * *
ליצירת קשר לסיפור תשובה – odedmiz@actcom.co.il
(מתוך הספר "אור חוזר" 3)