אל תאשים אף אחד – פרשת בלק
פרשת בלק - בסיכומו של דבר, האדם אוכל את מה שהוא מבשל לעצמו, וכל אחד משלם את תוצאות מעשיו. אך בגלל אטימות הלב, תולים את הצרות בגורם הלא נכון. אבל אין מקום להאשים אף אחד!
בסיכומו של דבר, האדם אוכל את מה
שהוא מבשל לעצמו, וכל אחד משלם את
תוצאות מעשיו. אך בגלל אטימות הלב,
תולים את הצרות בגורם הלא נכון. לכן,
אין מקום להאשים אף אחד!
השכינה מדברת מגרונה של אישה כשרה
"ויפתח ה' את פי האתון" (במדבר כב, כח). אם לא טעיתי בעניי, כל עניין דיבור האתון עם בלעם הינו רמז ברור לשלום בית. כיצד?
הגמרא קבעה ש"נשים דעתן קלה" (שבת לג, ע"ב). האם חז"ל התכוונו לגנאי? מובא בהלכה שהכל שוחטין לכתחילה, אפילו נשים (שו"ע יו"ד סי' א, סע' א), אבל המנהג שאין הנשים שוחטות (רמ"א, שם). מסביר רבי ישעי' שו"ב בעל ה"שמלה חדשה" זצ"ל (סימן א, אות יג), שטעם המנהג הינו משום קלות דעתן, כי דרך הנשים להיות מורא בלבבם וחיישינן (חוששים) שתתעלף וכו', עד כאן לשונו.
אפשר לומר שאין כאן גנאי, אלא אדרבה, שבח עצום, שמרוב פחד ויראת שמים עלולה האישה להתעלף, ואין היא מסוגלת לשחוט ולסבול את אימת האחריות ההלכתית. בעזרת השם, אפשר לפרש "קלות דעת" באופן אחר, אף הוא שבחן של הנשים הכשרות, שמכיוון שדעתן קלה, דהיינו גמישות ורכות, הקב"ה בנקל מעביר מסרים דרכן. זאת אומרת, אישה כשרה – שכינה מדברת מגרונה. עובדה, הנשים לא השתתפו לא בחטא העגל ולא בחטא המרגלים, ובכן לא נכללו בגזירת מתי מדבר (ראה רש"י, במדבר כו, סד, ד"ה ובאלה). ובכן, קלות דעתן של נשים מעידה על קלות, לשון זריזות כדוגמת "קל כנשר", לעשות את רצון אביהן שבשמים.
כל פרשת האתון מרמזת לשלום בית. בלעם והאתון מסמלים בעל ואישה, שאמרו עליהם חז"ל, "רכיבות ביום ואישות בלילה" (ע"ז ד, ע"ב), דהיינו מילוי כל הצרכים החיוניים. צריך להתבונן בהשתלשלות העניינים בפרשה דרך הרמז הזה, כאשר בלעם, נוטריקון בעל מרושע, הוא האיש העובר על רצון הקב"ה, והאתון, מלשון אתתא, תרגומו של "אישה", מעידה על אשתו. לפיכך, "ויחר אף א-להים כי הולך הוא" (פסוק כב), שהקב"ה מאוד כועס שהבעל אינו הולך בדרכים מתוקנות.
"ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו ותט האתון מן הדרך" (פסוק כג), האישה רואה בחוש, שמעשיו של הבעל מובילים אל אסון חס ושלום, לכן משתדלת להטות אותו מן הדרך הזו שהולך בה. הבעל עקשן ודעתו מצומצמת. אין לו את הבינה היתרה של אשתו ואינו רואה את החרב השלופה, אך בגאוותו ובשרירות ליבו מתייחס אל אשתו כאל בהמה טיפשה, כאילו רוגזה כלפיו בחינם וללא הצדקה. ניסיון האישה להתחמק מן החרב, התוצאה החמורה הצפויה ממעשי בעלה, מתפרש על ידי הבעל כמרידה, שפתאום היא סוטה מדרכו ואינה מוכנה לשתף פעולה עמו. ובכן, "ויך בלעם את האתון להטתה הדרך", שבעלה מנסה בכוח, או נפשי או גופני, להכריח את אשתו לציית לו, למרות התנהגותו המקולקלת.
ואז מיד, "ויפתח ה' את פי האתון", שכינה מדברת מגרון האישה, והתוכחה היוצאת מפיה מקורה בקב"ה, שבעצם, הקב"ה מוכיח אותו. זוהי הסיבה, כדברי רש"י זצ"ל כאן, שבלעם לא יכל לעמוד בתוכחת אתונו, כפי שקשה לבעל לעמוד בתוכחת אשתו.
יוצא מכאן, מפרשת האתון, יסוד נפלא: כאשר אישה כשרה מרוצה מבעלה, סימן שהקב"ה מרוצה ממנו, וכאשר אין האישה הכשרה מרוצה ממנו, סימן שמעשיו אינם מוצאים חן בעיני המקום יתברך. בעל אשר יבחין שאין דעתה של אשתו נוחה ממנו, ישכיל לפשפש במעשיו ולשוב אל השם לאלתר. כך מובטח לו שהשלום יחזור לאוהלו.
צריך לזכור ש"שלום" הוא שם השם – שלום בית, דהיינו השכינה הקדושה בבית. צריך גם לזכור, שכנגד שתי סוגי המצוות – בין אדם למקום ובין אדם לחברו, ישנם שני סוגים מקבילים של תשובה. אם האדם חוטא חס ושלום נגד הקב"ה, הדבר טעון תשובה. כמו כן, אם פגע באשתו, צריך לפייס אותה, שפיוס הוא תשובה בין אדם לחברו, הטעון בכל כללי התשובה כגון חרטה, בושה, קבלה בלב לא לשוב לדרך האיוולת, ותיקון המעשה בפועל. בכך, מובטח בעזרת השם שהשלום יחזור לאוהלו.
עוד יש לומר, שפרשת האתון מהווה תוכחה גלויה לחסרי הדעת, העוברים על רצון השם ולאחר מכן מתרעמים על התוצאות. למה הדבר דומה? לאדם המשחק ליד מדורה ואחר כך מתלונן שנחרכו שוקיו. לדאבון הלב, הדוגמאות רבות. אדם אינו מלמד תורה לבנו, ואחר כך מתלונן שבנו אינו מכבדו. אישה מזלזלת בקדושת השבת, ואחר כך תמהה היאך בתה נישאה עם נכרי. ויך את האתון – בלעם מכה את האתון בו בזמן שהוא בעצמו מוליך אותה הישר אל חרב שלופה. האתון איננה אשמה שרגלו נלחצה אל הקיר – בלעם אשם. ובכן מובן הפסוק בהמשך הפרשה, "במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאול" (פסוק כו), ש"צר" מעיד על צרות, ומקום צר הוא מקום הצרות שאדם הכניס את עצמו. הדרך הזו שהלך בה מובילה אל אתר אחד בלבד – מקום צרות – וכבר אין אפשרות להתחמק מהן.
בסיכומו של דבר, האדם אוכל את מה שהוא מבשל לעצמו, וכל אחד משלם את תוצאות מעשיו. חקלאי קוצר את אותו המין שהוא זורע. בכך, תוכחת האתון מסוגלת להזכיר את אימת יום הדין, שאומר המדרש (במדבר רבא כ, יד), ש"זו הטפשת שבבהמה וזה חכם בחכמים כיון שדברה לא יכול היה לעמוד בה". קל וחומר, מה שאי אפשר לעמוד בתוכחת האתון, כיצד ניתן לעמוד בתוכחה של מעלה, הבושה והחלחלה של יום הדין?
בגלל אטימות הלב, שוכחים את יום הדין וכאמור תולים את הצרות בגורם הלא נכון, לפיכך ויך את האתון מראה על קטנות הדעת. בלעם, מי שהפר את רצון השם, היה צריך להכות את עצמו. הוא, ולא אתונו, הביא על עצמו את החרב השלופה.
ועוד, "ויך" הינו גימטריא 36 כמניין לבד, או בדל, להורות שאם אדם הולך בניגוד למצוות בוראו יתברך, סופו להישאר לבד ללא סייעתא דשמיא, כי הוא מפריד את עצמו מן הקב"ה. וכפי דוגמתנו הראשונה, הוא עלול אף להישאר בלי אשתו חס ושלום.
כל העניין הנ"ל מובן דרך משל: איש אחד נכנס למסעדה. הזמין מנה ראשונה כבד אווז עם בקבוק יין לבן. אחר כך אכל אומצה של עגל ושתה יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו. קינח את סעודתו במיני מעדנים ומתיקה מקצוות תבל, ושתה קוניאק בן שלושים שנה. המלצר לבסוף הביא חשבון והאיש נבהל. "הרי החשבון מופרז!" צעק בקול, "ועולה על חודש משכורתי!" ענה המלצר, "לא אני אכלתי אדוני היקר, אלא אתה, וכל מה שהזמנת רשום כאן בפירוט מדויק. אין כאן טעות, הרי כל פריט ומחירו רשום בתפריט. וכעת, אחת משתי ברירות – או שתשלם, או שתישלח לכלא". והנה במקום לשלם ולהסדיר עניין, קם האיש ממקומו ומכה את המלצר, תגובה מרושעת שרק מחריפה את הבעיות. וחוץ מזה, מה המלצר אשם?
זהו ויך את האתון, כשאדם מתלונן על מצב שהוא אחראי לו. בבית דין של מעלה, כל אחד ייקרא לפרוע את החובות שצבר למטה בעולם הזה. כל אחד ואחד נדרש לשאת את תוצאות מעשיו. אם ישכיל להבין שמעדני היצר הרע עולים ביוקר, אזי לא יזמין כלום.
זו כוונת המשנה (אבות ג, כ), "החנות פתוחה והחנווני מקיף…והדין דין אמת", שאין כאן טעויות בחשבון. מובנת אפוא עצת חז"ל (שם ו,ד), "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן", שכך לא יצבור חובות בכלל, אלא "ובתורה אתה עמל…אשריך בעולם הזה", שאתה הולך בדרך השם, אהוב למעלה ונחמד למטה, "וטוב לך לעולם הבא", שאין לך חובות אלא זכויות בלבד. זוהי הדרך של תלמידי אברהם אבינו ע"ה, ההיפך בתכלית מבלעם וסיעתו. כן נזכה כולנו בעזרת השם ללכת בדרכי אבותינו הקדושים, אמן.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור