אל תפחדו מהצללים

כשסוכנים ארציים מעוררים את הפחד
שלנו – מלחמות, מחלות, או רשעות של
אנשים – המשמעות היא שאיבדנו את ההבנה
האמיתית, שכחנו שלסכנות האלה אין שום
כוח בעצמן, הן רק שליחות של מידת הדין.
 
 
אבוד בתוך מבוך חשוך, מגשש החוטא בחיפוש אחרי מוצא. הוא יכול לנדוד כך במשך שנים ולבסוף להשלים עם המצב, כשהוא בטוח שאין יציאה.
 
אם היה חושב, היה מבין שהדלת ממנה הוא נכנס לכיוון החושך יכולה לשמש לו גם כפתח יציאה אל האור. צריך לשוב ולמצוא אותה.
 
כדי למצוא את הדלת בחושך מספיק הבזק קטן של אור: מילה כנה, אמיתית, שמתפרצת מהפה שלנו בזמן הפנייה אל האלוקים, היא הבזק כזה שיכול להאיר את כל המצב, להראות לנו את הדלת ולשנות את הקיום שלנו.
 
עיקרון זה גילה רבי נחמן מברסלב והוא מופיע בספרו "ליקוטי מוהר"ן" (חלק א, סימן קי"ב). החסידים נוהגים לומר כי אותה מילה אמיתית ומאירה, קרוב לוודאי שתצא מפי האדם בתקופות המעידה שלו, מתוך רגע של משבר, כאשר יתאמץ האדם, למרות הקושי, להגיד מילים ספורות בפני האלוקים.
 
לפעמים מספיקה שעה אחת בלבד כדי לתקן שנים של טעויות!
 
כן, כך כתוב בגמרא: "יש הקונה עולמו בשעה אחת"! – ראשי תיבות של השם עקיבא, לרמז לנו על הצדיק שהיה מורה דרך לשבים ואבטיפוס של מתבודד.
 
דבר נוסף רמזו אנשי אומן על אותה השעה: על שעה זו, של פנייה אל השם בשיחה האישית בשפה שלך (התבודדות), הבטיח רבי נחמן מברסלב שהיא תתקן את הכל ותקנה למתבודד את עולמו הנצחי.
 
בודאי תשאלו: איך יתכן שהחוטא יתקן שגיאה שכבר עברה ונבלעה מאחורי ההווה שלו? הלא אין האדם יכול לשנות את מה שכבר קרה?
 
מענה נפלא גילה רבי נחמן מברסלב בספרו "ספר המידות" וכך הוא כותב: "יום שאדם עושה תשובה הוא מעל הזמן"!
 
בכוח רגשי החרטה והתשובה אנו מתרוממים מעל הזמן, משיגים את המקום בו "נאגרת" השגיאה, מטפלים בה, מתקנים אותה ועוד הופכים אותה למפרע למעלה חיובית!
 
כך אמר הנביא: "קחו עימכם דברים ושובו אל ה'". הגמרא מדברת בשם השם ומפרשת: "אין אני מבקש מכם אלא דברים (כלומר דיבורים)".
 
לא צום, לא התנזרות, לא סיגוף. כדי לחזור אל השם, כדי לעשות תשובה אמיתית, צריך רק לקחת מילים ושעה אחת ביום (התבודדות) – ולהפנותן אל השם יתברך.
 
ואם תשאלו: מאיפה לוקחים כאלה דיבורים?
 
התשובה מונחת לידכם. הלא "עימכם" כתוב, כלומר – מן המוכן ומן הקרוב אליכם – משם תיקחו דיבורים.
 
אל תפחדו מהצללים
 
רק לבורא עולם יש את היכולת, ובלי הסכמתו דבר לא יוכל לפגוע בנו. לכן, אנו צריכים ליראה רק את השם, ומי שירא את השם באמת אינו חושש משום דבר אחר.
 
אבל, כשסוכנים ארציים מעוררים את הפחד שלנו – מלחמות, מחלות, חיות רעות או רשעות של אנשים – המשמעות של כל זה היא שאיבדנו את ההבנה האמיתית, שכחנו שלסכנות האלה אין שום כוח בעצמן, הן רק שליחות של מידת הדין.
 
כדי לא לפחד מהצללים ומהאיומים צריך להעלות את היראה שלנו לשורשה, כלומר לדרגה של התודעה האמיתית. אז, הסכנות והאיומים מתרוקנים: אין להם שום דרך להפחיד אותנו, שהרי מופעלים הם ביד השם הצדיק והרחמן.
 
כדי להגיע לזה, כלומר להגיע לשורש החשש ולהעלותו לדרגתו הנכונה – אנו צריכים להסתכל טוב פנימה בעצמנו, לערוך חשבון נפש עקבי ומדויק. כי מי ששופט את עצמו מעלה בכך את הדין והיראה לשורשם (הוא מחזיר את הערכים האלה לתפקיד המקורי, לסיבה שבעטיה נוצרו אותן המידות, שהוא "לדון לדין אמת ולפחד מרם ונישא"). וכתוצאה מזה, פטור הוא מכל שיפוט אחר.
 
אין צורך להעמיס על עצמנו, להיפך! אנו צריכים לשאול את עצמנו אם – בהתחשב בערך האמיתי שלנו וביכולות הנפלאות שלנו – מעשינו נכונים ומתאימים.
 
כאשר אנו מדברים על שיפוט עצמי אין הכוונה לשיפוט שדן את עצמנו לחומרה בלבד. סוג כזה של עבודה יוביל לייאוש. להיפך, עלינו להזכיר לעצמנו את החסדים האינסופיים שאבינו שבשמים המטיר עלינו ושלמרות אותם חסדים אנו לעיתים קרובות כה כפויי טובה.
 
עלינו לשקול את המעשים שלנו, לנתח אותם ולקבל החלטות בהתאם למסקנות אליהם הגענו. ואז, לדאוג ליישם אותן בבחינת "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך" – קודם כל שיפוט, ולאחר מכן משמעת עצמית, כדי להתאים בין ההתנהגות לבין השיקול ופסקי השיפוט שלנו.
 
אם נעשה זאת ניווכח שכל פחד "נפול" (לא בריא) יעזוב אותנו. ברגע שנצליח לשקול את עצמנו בעת שאנו מתבודדים כדי לדבר עם השם – אז נוכל להחזיר את החשש למקומו האמיתי. שום דבר לא יוכל להפחיד אותנו.
 
כמובן שאי אפשר להשיג זאת תוך יום אחד. אבל, כאשר אנו מתקרבים ליראת השם ולה בלבד, בזכות הניתוח של מעשינו נצעד כבר אל השחרור והשיפורים הראשונים לא יאחרו להופיע ולעודד אותנו.
 
עיקרון זה, למרות חומרתו, כלל לא מנוגד למידת הרחמים. חומרה ורחמנות ורדיפת הצדק משלימות זו את זו, כי לי האחת השנייה מתבטלת. ההצלחה תלויה במזיגה הרמונית, במינון ההולם שנצליח לכונן בין שני הנטיות האלה.