אלה שעושים צרות

עושי הצרות מחברים שלוש ועוד
ארבע ומגיעים לתשובות הנכונות, ולא
בהכרח למה שאנשים אוהבים לשמוע.
הם לא מחפשים סתימת פיות ואין
להם בעיה לצעוק "המלך עירום!"
 
 
ישנו רעיון האומר, כי אדם אמור לעבוד את בוראו עם כל מה שיש לו, ואני מתכוונת להכל שכולל את הלב, הנשמה, הגוף, הכסף, וכל מה שלא הזכרתי.
 
וכמו הרבה רעיונות, מבחינה תיאורטית, זה נשמע נפלא. אבל ברגע שאתה מתחיל ליישם אותו, ערימה של נושאים שונים ומשונים פתאום צצים ואיתם אתה צריך להתמודד.
 
למשל, לאורך כל התהליך אנשים יכולים להבין איך אתה תורם את זמנך וכספך למטרות נעלות, ולהעריך את זה מאוד. להתפעם מהיכולת שלך להשתמש בליבך כדי להזדהות עם כאבו של חברך. להתמלא בהערכה וכבוד אליך, כי זה באמת משהו לא מובן מאליו: להשתמש בפה שלך כדי לומר מילים מעודדות, דברי אמונה, מילים מאירות ומחזקות, כאלה שמעלות את האדם מתוך הביצה בה הוא שקוע, ולא לנצל נקודת חולשה זו ולעשות את ההיפך עם כוח הדיבור שקיבלת.
 
כל זה טוב ויפה כשזה נוגע באחרים.
 
אבל מה עם עצמנו. מה עם כל הדברים הרעים שבתוכנו? מה עם הנטייה לכעוס? להתקמצן? עם הדחף הנורא 'לעשות צרות' בכל מקום שאני מגיע? איך אפשר לעבוד את בורא עולם עם כל המטען הזה?!?
 
חשבתי על זה קצת. את התשובה קיבלתי באחד משיעוריו של ד"ר זאב בלן, פסיכותרפיסט ומאמן אישי-זוגי באתר ברסלב ישראל, בו הוא ציין עד כמה רגשות שליליים יכולים להיות חזקים ולא פעם מועלים! הכיצד?!? אז ככה. כעס, פחד ואפילו דאגות, ולמרבה הפלא, על פי דברי ד"ר בלן, יכולים להיות הכוח המניע והדוחף של האדם בעולם הזה.
 
אדם יכול לשבת על הכורסה כל היום, לצפות בטלוויזיה בכל הברונטים/יות והבלונדינים/יות, לנשנש חטיפים, לאכול ג'אנק ולהרגיש שמח ומסופק. ואז, יום אחד, התקף לב קטן או בדיקת דם שמשנה לו את כל סדרי החיים. אם זאת סכרת, אין יותר מאכלים ודברים מתוקים בתפריט, אם זה כולסטרול גבוה, אין מאכלים עם שומן נוטף. ואז, הפלא ופלא, האדם השמח והמסופק הזה, עב הבשר והמגושם, פתאום מגייס את כל המוטיבציה שהוא צריך כדי לשנות את חייו במאה שמונים מעלות.
 
והנה הולכות העוגות, הקולה בכל הטעמים 24/7 וגם הפיצות והמטוגנים, ופתאום תופסות את קדמת הבמה זוג נעלי ספורט והרבה, אבל הרבה מאוד, חסה.
 
שינויים שחשבנו עד לפני כמה שבועות שהם 'בלתי אפשריים', פתאום קורים בין-לילה. ומה דרבן אותנו לקום ולשנות? הפחד הנורא שבא עם הסיבה לשינוי – הכאב בלב, או הקול ההחלטי של הרופא כשאמר בלי לחסוך בפסיק אחד את הדיאגנוזה שלו: 'או… או… תחליט'.
 
מה עם הכעס? איך אדם יכול להשתמש בנטייה לכעוס שטבועה בו כל כך עמוק להתעלות ברוחניות שלו, כל שכן לעבודת הבורא? כשחושבים על זה מגלים שזאת לא עבודה כזו קשה.
 
לאנשים שקטים, רגועים ומתוקים אין את תבערת הכעס המפעפעת כמו לבה של הר געש אצל הכעסנים המטורפים. וכמו שאינם הופכים לענק המזעזע עם לשונות אש שיוצאות לו מהפה בגלל שהקופאית נתנה לו שקל אחד פחות מהעודף המגיע לו, או כמו אלה שאתה פשוט מזדעזע לראות ולשמוע אותם על הכביש כשמישהו 'חותך' אותם או לא נתן להם זכות קדימה. האנשים השקטים האלה אומנם לא סובלים מהתקפי זעם, אבל להם קשה יותר לזעזע את השמים עם התפילות שלהם.
 
עשו השווה בין: "אהה, אלוקים, הכל תלוי בך ואני די שמח עם מה שאתה עושה איתי, אבל אשמח מאוד אם השנה תהיה לי מכונית חדשה/ אם אפגוש את החצי השני שלי/ אם יהיה לי עוד ילד/ה – אבל, אתה יודע, בלי לחץ! אין מה למהר. קח את הזמן שלך. יש לי מספיק סבלנות, אני יכול לחכות…"
 
לבין: "אלוקים!!! אני לא יכול לסבול את זה יותר! אני יודע שהכל בא ממך וכו' וכו' וכו', אבל בבקשה!!! תוציא מהעולם הזה את כל האנוכיות, האכזריות והריקנות! כי אם אצטרך להתמודד עוד פעם אחת עם אדם שקרן ומזעזע, זה לא יהיה טוב…"
 
טוב, אולי זאת לא התפילה המושלמת, אבל אפשר להרגיש את הרצון של האדם בתוכה, אפשר להרגיש את הרגש והכנות שהאדם הזה מוציא מתוכו, ובעולם המזויף והשטחי הזה התפילות האלה שוות זהב.
 
בשנות הבגרות שלי, אחת התוויות שהדביקו לי הייתה שאני מאלה ש'עושים צרות'. אתם רואים, 'עושי הצרות' למיניהם הולכים בעולם הזה ושמים לב לדברים שאנשים אחרים מנסים להימנע מלהסתכל עליהם, הם מחברים שלוש ועוד ארבע ומגיעים לתשובות שלרוב נכונות, אבל לא כאלה שאנשים אוהבים לקבל או לשמוע. ה'עושי צרות' האלה לא מחפשים סתימת פיות, גם לא נמנעים או מפחדים 'לזעזע את הסירה', והם לא חיים בשקר רק בגלל שלאחרים נוח לחיות כך.
 
בסיפור "בגדי המלך החדשים" היה עושה צרות אחד בדמות ילד קטן, זה שלא פחד והעיז לצעוק מתוך הקהל ש"המלך עירום!".
 
אז אנחנו צריכים לדעת שלא משנה מהן מתנות האלוקים שקיבלנו – הטובות הרעות והמכוערות, בהחלט אפשר למצוא דרך להשתמש בהן כדי לצמוח מהן, להתעלות ולעבוד את הבורא בדיוק כמו שהוא רוצה.
 
בעולם הפוליטקלי קורקט של ימינו, האפשרויות די מוגבלות לאדם חסר טקט, זה כמו להשתמש בחכה משומשת ולא יעילה כדי לדוג דגים. לפעמים זה מפחיד להעדיף את החד והכואב, אך מצד שני המועיל. וחוץ מזה, מי אוהב לזעזע את האדמה מתחת לרגליים שלו?…
 
נ.ב. לאחרונה, נדמה שהרבה מאוד אנשים מבקשים לאייש את משרת הדיקטטור התורן, אבל לצערנו הרבה מהן כבר מאוישות. רק תעיפו מבט על חלק גדול מהמנהיגים של היום ותבינו על מה אני מדברת. ואם כך, נשארה רק 'תוכנית מגירה ב' – לכתוב מאמר יפה לאתר ברסלב ישראל.