אמא במשרה מלאה

החופש הגדול בעיצומו, וזה אומר 
24 שעות של אימהוּת ללא הפסקה. אם
נרצה או לא, הוא מעמיד בפנינו שתי
אפשרויות: או להתלונן כל היום, או
לגלות דברים שלא ידענו…

החופש הגדול, ברוך השם, בעיצומו, וזה אומר 24 שעות של אימהוּת ללא הפסקה. מארוחת בוקר לארוחת ביניים עובר לארוחת צהריים ומשם לארוחת ארבע אחרי הצהריים, יורדים לגינה, מקלחות, ארוחת ערב… וחוזר חלילה. זאת כמובן רק התוכנית המקורית, שהרי רק השם קובע והוא מתכנן התוכניות. בפועל, אנחנו לא עומדים בזמנים וימי החופש הגדול לא מתוקתקים כמו קייטנה טיפוסית, אלא בזרימה חופשית של מין חוסר סדר שכזה.

אבל לא תשמעו אותי מתלוננת. תודה רבה לך השם, עם הילדים יש פחות זמן לדיבורים והרבה יותר מעשים נעשים. הפכנו, בעלי ואני, לאנשי עשייה, יצירה, שעשוע וכל מה שמתבקש כדי להעביר את הימים האלה על הצד הטוב ביותר וכדי לא להשתגע, בלשון המעטה.

בכל התבודדות, בשעה הפרטית שלי, ואני באמת משקיעה בה ובעצמי, אני מודה להשם על היום שעבר ומכינה את הקרקע ליום המחרת שיהיה טוב (לפחות כמו היום הקודם) ושיעבור בשמחה, ללא כעס ועם המון סבלנות. אה, כמובן, גם תוכן רוחני שלא יחסר ושהכל יהיה כפי רצונו יתברך. אין ספק, השעה הזאת עוזרת לשמור על השפיות בימים המטורפים האלה של החופש הגדול.

האמת, אני רוצה מאוד להיות אמא טובה, לזכות לחנך את ילדיי בדרך הטובה והישרה, כמו שהרב שלום ארוש שליט"א אומר, החינוך הוא קודם כל דוגמא אישית של ההורים לילדיהם. כלומר, החינוך מתחיל איתנו. אז אני באמת משתדלת לעבוד על המידות שלי.

וחינוך ילדים, כמו שרובכם יודעים, הוא לא משימה קלה. תמיד נותנים אותה ל"חסרי הניסיון". אין לנו ניסיון קודם עד שהילד הראשון מגיח לאוויר העולם. צריך עזרה גדולה מאוד מהשם יתברך. אמרה לי פעם חברה בהלצה, שצריך המון תפילות על הילדים, ממש לא לעזוב את הסידור לשנייה. אבל אם אני כל הזמן יהיה עם הסידור ואתפלל על הילדים, לא אזכה להיות במחיצתם!… אבל יש שעה שלמה, שעת ההתבודדות, שבה אפשר לעשות את זה הכי טוב, מהלב ממש. ולא רק, אלא גם לזכות לשקט, לישוב הדעת שמקרין גם על המשך היום.

הימים האלה של החופש הגדול הסבו את תשומת ליבי לדבר מעניין. לא פעם אנו נשאבים לתוך הבקשות שלנו, לרצונות ולכיסופים שלא תמיד עולים בקנה מידה עם מה שהשם רוצה בשבילנו (וכמובן את הכי טוב בשבילנו, הוא הרי יודע מה הכי טוב לכל אחד מאיתנו). כל כך שמחתי שהשם האיר את עיניי לנקודה זו. ואיך זה התעורר, אתם שואלים? כמובן, דרך הילדים, כי מי לנו כמו החופש הגדול שמעניק לנו זמן רב עם הילדים כדי להבין ולהתבונן בכל המסרים שהשם שולח לנו דרכם!

לאחרונה התפללתי רבות על הפרנסה, שאמצא מקום עבודה טוב, וגם, לצקת תוכן ותכלית לחיי. אבל זה לא הגיע. התחלתי לחשוב מה לא בסדר. מה בעצם השם רוצה ממני. להודות להשם, להתפלל על התכלית – אלה דברים שתמיד רצויים ומבורכים, אבל צריך לדעת מה העיתוי של כל דבר. ואם עבר זמן רב ועדיין לא נעניתי, קודם כל – הכל לטובה. זה מאת השם. כך השם רוצה. אלא, שבאותם רגעים לא הצלחתי לראות את זה כך.

והפליאה הגיעה גם הגיעה. מה קורה אתי אחרי התפילות? איך אני מיישמת בפועל את הדברים עליהם אני מתפללת, בין אם זו התכלית, העבודה…. אה, עבודה. נראה לי שהזנחתי את העבודה והעשייה האמיתית שלי מרוב בקשות על עבודה שנוהגים לכנות פרנסה. מה הכוונה? ובכן, אחרי חשבון נפש מעמיק הבנתי שבראש ובראשונה אני רעיה ואם בישראל, וזו העבודה והתכלית שלי. ברגע שהשם הפך אותי לכזאת, בעצם התקבלתי לעבודה אצלו יתברך. ואצלו, יש דרישה לשעות עבודה לא שגרתיות, גם שעות נוספות, נדרשים גם ראש גדול ויכולת התמודדות במצבי לחץ, ויש הרבה כאלה.

הפלוס בעבודה הזאת שהיא לטווח ארוך ויש רגעי קסם שמימיים עם הילדים והרבה מעבר, משהו ששום מילה לא תוכל לתאר. פתאום הבנתי שזו העבודה שלי ואסור לי להזניח אותה, אלא לטפח ולהשקיע בכל רגע שאני עובדת. יש לי בוס נהדר שמשקיף ורואה את העבודה שלי בשטח והוא מתגמל ולא מקפח שכר של שום ברייה.

אז החלטתי לקום מוקדם בבוקר, להתלבש ולצאת לעבודה… בבית. להעיר את הילדים בזמן, וזה אחרי שהגעתי למסקנה שזמני השינה והקימה חייבים להישמר. ולא רק, אלו הן גם השעות בהן אני מחתימה כרטיס כניסה ויציאה. כשאני בעבודה אז אני עם הילדים. מבשלת, מנקה, מציירת, בונה מגדל בלגו, עושה איתם כל מה שהם רוצים, עד שאני מסיימת את יום העבודה שלי ונשארת בכוננות לילה.

כשלא הייתי מסודרת, פשוט לא היה לי יום ולא לילה. זה היה מתיש נפשית ופיזית. הרגשתי שהנשמה שלי צועקת בפנים: 'שקט! אני רוצה להיות לבדדדדדד!' (קצת, טיפ טיפה…), כי השעות האלו חשובות ומאוד נצרכות. הן נותנות כוח ליום הבא. מעין הפוגה מכל היום שעבר, השקט שאחרי הסערה… להתנתק זה חשוב. אחרי הכל, צריך לעשות הפרדה בין הבית לעבודה…

אחרי שהבנתי את זה, גיליתי שתמיד הייתי נופלת בפח הזה, כי בכל פעם שבעלי היה פותח את הדלת, כשחזר מיום עבודה, מיד הייתי פונה אליו ואומרת לו: 'הילדים… תראה את הבית… תשמע… תבין….' בקיצור, לא נתתי לבן אדם מנוחה, במקום לחכות לישיבת צוות, אחרי ששנינו החתמנו כרטיס ואחרי שהילדים כבר ישנים, ורק אז – להעלות את הדברים על פני השטח, ומן הסתם גם בצורה רגועה יותר.

הבית לא שונה מעבודה בחוץ. רק מה, צריך לקחת את העניין הזה ברצינות וללמוד את אופי העבודה. נכון, זה לוקח זמן אבל כשמבינים זה משתלם. ככל שעברו הימים ראיתי שינויים עצומים. הקפדתי לקום בזמן ובצורה מסודרת לפני הילדים, להתארגן למרוץ היומי החדש. בהמשך, להעיר את הילדים עם חיוך ולא להיפך, כמו שקרה לי מהרגע שהחופש הגדול התחיל.

הרבה תובנות החופש הגדול מעניק להורים. אבל יום אחד במיוחד נתן לראות את זה בצורה ממש ברורה. היה זה יום חמישי בערב, שכרגיל די עמוס מכל השבוע. פתאום, אני שומעת קול קטן אומר לי 'מים, מים, מים, מים'… לא הבנתי מה אני שומעת, עד שהבנתי שזה הבן שלי. הוא לא ביקש מים אלא דרש 'מים מים מים'. רגע, לא מעריכים אותי במקום העבודה שלי, ובעבודה הזו אין החלפות, שום אמא לא תבוא ותחליף אותי.

אז רגע לפני התמוטטות העצבים הסברתי לו שלא מבקשים כך. יש מילות קסם. אז הוא אמר 'אני רוצה בבקשה מים'. אמרתי לו שזה מתקרב אבל גם כך לא מבקשים, עד שהגענו לנוסחת הקסומה: 'אפשר בבקשה מים?'

העניין הזה הוביל אותי להתבוננות נוספת. כשאני מדברת עם אבא שבשמים, איך אני פונה אליו? הרי לא יפה לומר לו 'אני רוצה'. גיליתי שכך הייתי פונה אליו ועלי לשנות גישה. הבנתי שהשם רוצה עדינות והערכת בקשה למתנת חינם, כמו 'אפשר בבקשה…'

אף פעם לא מאוחר. והעצה הכי טובה באמת היא ליישם את דברי רבינו, רבי נחמן מברסלב, ולעשות את מה שהוא מלמד אותנו: להתחיל בכל יום התחלה חדשה. לא ליפול לייאוש של השגרה. ואל תשכחו, לכל עובד יש תנאים סוציאליים מינימאליים ומותר לנו לקחת גם ימי חופשה מצטברים כדי למלא את המצברים.

"והיה רגיל להתחיל בכל פעם מחדש, דהיינו כשנפל ממדרגתו לפעמים לא היה מייאש עצמו בשביל זה, רק אמר שיתחיל מחדש כאילו לא התחיל עדיין כלל לכנוס בעבודתו יתברך, רק עתה הוא מתחיל מחדש. וכן בכל פעם ופעם תמיד היה רגיל להתחיל מחדש, והיה לו כמה התחלות ביום אחד, שגם ביום אחד לפעמים נפל מעבודתו והיה מתחיל מחדש וכן כמה פעמים ביום אחד" (שבחי הר"ן ו).

התחלה חדשה בהתקרבות שלנו להשם, בפנייה שלנו אליו, עם הילדים, עם הבעל, במקום העבודה שלנו… התחלה חדשה עם עצמנו!

חינוך ילדים זה לא דבר פשוט. זה אחד האתגרים הכי גדולים שעומדים בפני אדם שהופך להורה. אבל, אם נשתמש בעצות של רבי נחמן מברסלב אין ספק שנצליח לתפוס שתי ציפורים ביד: הצלחה בעבודת השם והצלחה בעבודה שלנו – בתיקון שלנו כאן בעולם הזה.

הילדים שלנו הם המראה שלנו והרבה מסרים השם יתברך מעביר לנו דרכם. יהי רצון שנזכה לראות את המסרים האלה ולפעול על פיהם, שנזכה לסבלנות יתירה בפרט בימים אלה, עם המון אהבה וחיוכים. אמן.