אשליית הפתרון החיצוני

לא מעט פעמים אנחנו מצפים שיבוא
איזה גמד קסום ויביא לנו את הפתרון
המיוחל לבעיה איתה אנו מתמודדים.
זה מה שנקרא, אשליית הפתרון החיצוני.
 
 
ארבעה גברים עלו על סירת משוטים בנהר עם זרמים חזקים. לכל גבר היה משוט אחד. הנהר היה סוער ומתפתל. הגברים קיבלו הנחיה להגיע למקום בו הזרמים שקטים, משם נפרש נוף עוצר נשימה, ושם גם יש אפשרות לעלות לגדה הבטוחה. ההנחיה הברורה הייתה להשיט את הסירה יחד.
 
השיט התחיל, ואיתו הקשיים והמצוקות. הסירה טולטלה עם הזרמים, מדי פעם נתקעה בגזע עץ, בסלעים, בצמחייה, בגדה הימנית וגם בגדה השמאלית. לא פעם, הם אפילו כמעט התהפכו. פעמים זרם המים דחף אותם קדימה. אף אחד לא לקח פיקוד על הסירה, הגברים שישבו בימין הסירה טענו שמי שיושב בצד שמאל צריך להתאמץ יותר, ואילו הגברים שישבו בשמאל התלוננו ואמרו שהעבודה צריכה להיעשות על ידי היושבים בצד הימני. הסכנה הלכה וגברה, בעיקר, ככל שהתקרבו למפל. הם צעקו זה על זה, הפחד גבר ומרוב בהלה הם אפילו החלו לצעוק על הנהר שיירגע… הלחץ הלך וגדל והמתח הביא להאשמות הדדיות, כל אחד התלונן שהשני לא מתאמץ ולא משיט את הסירה, שהרוח אשמה, שהשמש אשמה, והעיתוי בכלל לא מתאים…
 
ואז זה קרה.
 
באחד המפלים הם התהפכו ונזרקו מהסירה. כל אחד ניסה לשחות לכיוון הסירה ולהציל את חייו. שניים עלו חזרה לסירה, אחד אחז בסירה ונגרר עימה בשצף זרימת המים, והרביעי נבלע במערבולת המים השוצפת והגועשת. הם המשיכו וצעקו זה על זה, האשימו זה את זה, ואפילו הכו זה את זה.
 
מאמרים נוספים בנושא:
מבחן רפסודה
אמונה ואחדות
הפתרון הרוחני
תביאו פתרון חברתי, אבל אמיתי!
תשכחו מקיצורי דרך
 
עם הזמן תש כוחם. הם התעייפו ושתקו והחלו מתרכזים כל אחד בעצמו, כל אחד עשה את מה שביכולתו למען השטת הסירה. כל אחד הקשיב לכיוון זרימת המים, ובמקום להתנגד ולצפות שהאחר ישיט, החל לשתף פעולה עם המציאות ועשה את המקסימום שביכולתו. כשהגיעו ליעד, שכבו השלושה תשושים על אדמת גדת הנהר, אך מלאי סיפוק שלמדו את השיעור.
 
האשליה הייתה שהפתרון יגיע ממקום אחר, ממישהו אחר. הטעות שאנו אוחזים בה היא אשליה שהפתרון יבוא מבחוץ. החסם שמעכב אותנו – המחשבה שמישהו ייתן לי פתרון.
 
פעמים לא מעטות בחיים ציפינו, ואולי אנחנו עדיין מצפים שיגיע איזה גמד קסום ויביא לנו את הפתרון המיוחל. אנחנו מצפים שמשהו יקרה מבחוץ ואז יקרה השינוי לו ייחלנו. 'אם יהיה לי בן זוג… אם בן הזוג יקשיב לי… אם יהיו לי ילדים… כשהילדים יגדלו… אם יהיה לי כסף… אם… ואם… אז לא יהיו לי דאגות'.
 
גישה כזו מוטעית מיסודה, מכיוון שבהתנהלות כזו אנחנו תמיד נשארים עם הציפייה שמשהו יקרה, רק שהוא לא קורה. אנחנו תולים בדברים חיצוניים את השינוי, אבל השינוי יקרה רק אם נפעל פעולה, אם נתחיל אותו קודם בתוכנו. אם אנו רוצים שיהיה שינוי, עלינו לחשוב אחרת ולפעול באופן אחר – מול בן הזוג, מול הילדים, מול האכילה, הכסף, מול מערכות היחסים, או כל דבר בו אנו רוצים שינוי.
 
יתירה מזו, אנו אמורים להעז וליצור את השינוי הזה ולהמציא אותו באופן אישי. זו "עזות דקדושה". במקום לחכות שמשהו יקרה מבחוץ, במקום לשים את הפוקוס ותשומת הלב בחוץ, נשנה את כיוון התנועה, נדליק את "אור המודעות" שיאיר פנימה.
 
המציאות קטנה עליך
אני, כי זה הכי מקורי
והפעם: כמו דלעת
 
אשליית הפיתרון החיצוני היא המעכבת, המתעתעת והחוסמת אותנו.
 
איך מתחילים? מהו הצעד הראשון שייקח אותנו פנימה?
 
אם נבקש לדעת מהם הצרכים והרצונות שלנו באמת, נוכל לשנות את כיוון ההתייחסות מבחוץ פנימה. שתי הדוגמאות הבאות ימחישו לנו את הנקודה.
 
דוגמא ראשונה: יום חמישי אחר הצהריים. את מתכוננת לשבת, קניות, סידורים, כביסות, ניקיונות, וכל זה בנוסף לעבודה. את עייפה אבל הבית והילדים מצפים לך. יש לך שתי אפשרויות: 1. לוותר על עצמך ולהעלים את הצורך שלך לנוח. 2. לעצור, ללכת לנוח לשעה קלה, לקום אחרי שעה, לשתות קפה בנחת ולחזור לסדר היום. כמה נעים יהיה בבית בו האימא רגועה ובעלת כוחות!
 
דוגמא שנייה: יש לך אורחים לשבת. את מתכוננת ורוצה להכין מטעמים "ממחלקת הרושם". רגלייך כבר כושלות, עינייך נעצמות והמיטה "קוראת לך". יש לך שתי אפשרויות: 1. לחפש מתכוני גורמה. להכין הרבה מנות ומגוון בשרים גדול, קינוחים ועוגות רבות. 2. לבשל אוכל טעים אך סטנדרטי ובכמות מתאימה ללא הפרזה.
 
מהי הבחירה הטבעית שלך? 1 או 2? לרוב הבחירה תהיה בחירה 1, לוותר על הצרכים שלך למען אחרים.
 
הבעיה היא שאנחנו לא יכולים לספק את צרכי האחרים כל הזמן, אפילו אם הם בני משפחתנו האהובה, בלי לספק ולהיענות גם לצרכינו. אם ננהג כך לאורך זמן נמצא את עצמנו ללא כוחות, עייפים, חלשים, חולים לפתע, או ממורמרים, חסרי סבלנות וחסרי מצב רוח. מצב זה מתסכל ומתיש, עד שמרגישים שאין כוח וחשק לכלום, הכל נפגע כי לא נשארה חיוניות.
 
כשנותנים מעל 111% אנחנו מתוסכלים. (גם כשנותנים פחות). לנתינת יתר קוראים "חסד נפול". זהו חסד, אך אינו רצוי. משום מה יש טעות שמנהלת אותנו והופכת למעין קו מנחה: ככל שניתן עוד ועוד ומעבר לכוחות והיכולות זה טוב. כמובן שזו טעות, אך לצערנו מאוד נפוצה.
 
האמת היא שכאשר אנו ממלאים את צרכינו, אנו מקרינים אור טוב בהרגשה ובמעשה לכולם.
 
לתת תשומת לב למה שבחוץ, זה חסם וגורם מעכב. והטעות הנפוצה היא לתת יותר מ-111% ולרצות לקבל פיצוי מבחוץ. זו אשליית הפתרון החיצוני.
 
תתחיל עם משהו
ויש גם צעד ראשון
 
איך נתקדם?
 
שוב, ניתן דעתנו לצרכים שלנו. יש לנו צורך בביטחון, בשקט ושלווה, יש לנו צורך ברמת חיים מסוימת, צורך ללמוד או שילדינו ילמדו, צורך בלהיות אהובים, מוערכים, צורך בחופש. יש לנו צורך במגע ושיקבלו אותנו, צורך בחברים, באהבה, בכבוד, בהערכה ובהצלחה. יש לנו צורך להיות משמעותיים, קלילים וספונטניים, יש לנו צורך במנוחה, בשליטה ולהרגיע פחדים. כל הצרכים הללו, ועוד, הם הצרכים שלנו. וחשוב שנדאג לתת לעצמנו ולמלא אותם תוך כדי התנהלות החיים, ולא לחכות שמישהו ידאל למלא או לספק אותם בשבילנו.
 
זה הצעד הראשון. להיות במקום בו אתה שלם עם עצמך, לא מתעלם ולא מזלזל בעצמך. ומהמקום הזה אתה נותן למשפחתך, לחברך ולקהילה. כי אם אין לך במערכת הפנימית נתינה לעצמך – איך תדע לתת לאחר? זהו המקום בו יכולים לפספס בנתינה, מכיוון שהיא נעשית ללא הקשבה והתעניינות.
 
עלינו לעלות מעל למגבלות שלנו ומעל למה שמצר וחוסם את המחשבה שלנו. עלינו לשחרר דפוסי מחשבה מוטעים שלא מאפשרים לנו להיות בעלי הבית על חיינו. אל תחכו שמישהו יעשה בשבילכם או במקומכם. דאגו לעצמכם. הסתכלו והקשיבו פנימי, היו אחראים על עצמכם. מצאו את השקט שבתוכם, את השפיות שאבדה.
 
 
** *
עדנה קדוש – אחות טיפול נמרץ, מטפלת ברפואה משלימה רב תחומית. מאמנת ותומכת על פי חכמת המזרח, המערב והחסידות. מורה בשיטת נקודתרפיה. מחברת הספר "49 ימי מסע", להזמנה – 050-5574065